פיצויי המעצר המינהלי נשללו מפעיל הימין פדרמן

בית המשפט העליון קבע (יום א', 18.11.07) כי סעיף 80 לחוק העונשין המסמיך שופט לפסוק פיצויים לנאשם שיצא זכאי בדין או שבוטלו נגדו האישומים אינו חל על מי שהיה נתון במעצר מינהלי.

השופטים אליעזר ריבלין, אדמונד לוי ודבורה ברלינר כתבו כי החוק בישראל אינו מתייחס לשאלת הפיצויים לעציר מינהלי אלא רק לעציר או אסיר פלילי.

בכך קיבל בית המשפט העליון חלקית את ערעורה של המדינה על פסק דין של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה דרורי שהורה לפצות את פעיל הימין נועם פדרמן על מעצרו המינהלי ועל מעצרו עד תום ההליכים בפרשת "בת עין". את הפיצויים על המעצר המינהלי ביטל בית המשפט העליון כליל ואילו את הפיצויים שנפסקו לדרמן על מעצרו עד תום ההליכים הפחית מ-90% ל-50% מהתעריף היומי ליום מעצר.

זיכוי ומעצר

נועם פדרמן הועמד במאי 2002 לדין פלילי על חלקו בפרשת "מחתרת בת עין", שחבריה נחשדו בתכנון פיגועים בבתי ספר ערביים בחברון. כתב האישום נגד פדרמן התבסס על עדות של אחד מהחשודים, ירדן מורג. לאחר שהיה עצור כ-5 חודשים במעצר עד תום ההליכים ובמעצר בית הוציא נגדו אלוף פיקוד המרכז צווי מעצר מינהליים שאסרו עליו לצאת מביתו. צווי המעצר המינהליים חודשו שוב ושוב במשך שנתיים, ולא הועילו ערעוריו של פדרמן לבתי המשפט, ובכלל זה לבית המשפט העליון.

במאי 2004 הודיעה הפרקליטות כי היא חוזרת בה מכתב האישום ופדרמן זוכה. בית המשפט העליון פנה לשר הביטחון ושאל אותו אם יש לכך השלכה על המעצר המינהלי, והשר השיב בשלילה. הוא הציג לבית המשפט ראיות חסויות לתשובתו, וגם טען כי לא העדות של מורג היא הגורם למעצר המינהלי. אבל לאחר דיונים, החליט בית המשפט העליון לשחרר את פדרמן מהמעצר המינהלי וקבע כי ניתן להשיג את המטרה גם באמצעות מעצר בית.

עקב זיכויו פנה פדרמן לבית המשפט המחוזי וביקש שהמדינה תפצה אותו על סמך סעיף 80 לחוק העונשין וכן תשלם לו את הוצאות הגנתו. הוא טען כי הסעיף מזכה אותו בפיצויים משום ש"לא היה יסוד סביר לאשמה" אך השופט דרורי פסק כי ההחלטה להעמיד לדין את פדרמן "לא הייתה כה בלתי סבירה עד שתובע סביר לא היה מגיש כתב אישום במקרה שלפנינו".

עם זאת, קיבל השופט את טענת פדרמן כי חל בעניינו חלק אחר של סעיף 80 הקובע כי יש לפצותו כאשר "נסיבות אחרות מצדיקות זאת". בין היתר, הסביר השופט כי התמשכות ההליכים פגעה באורח חייו של פדרמן והותירה אותו במשך שנתיים במצב של חוסר ודאות לגבי גורלו, כאשר מרחף מעל לראשו כתב אישום הכולל עבירות שעליהן מטיל הוק עונשים של 10 ו-15 שנים. עוד שיקול היה העובדה שפדרמן זוכה זיכוי מלא ומוחלט, קודם שנשמעו ראיות כלשהן.

נסיבות אישיות

השופט דרורי מצא כי גם נסיבותיו האישיות של פדרמן מצדיקות הענקת פיצוי, הן בשל הפגיעה בבריאותו בעת המעצר ובשמו הטוב והן בשל ההוצאות למימון פרקליטיו. לעניין זה הוסבה גם תשומת לב מיוחדת לעוגמת הנפש שנגרמה לו כאשר ערך את מסיבת בת המצווה של בתו כשסביבו שרשרת שוטרים וידיו נתונות באזיקים.

השופט גם קבע כי במאזן הכולל אין מקום להפחית מן הפיצויים לזכותו של פדרמן משום ששתק בחקירה, שכן הוא "ענה בתמצית" על החשדות שיוחסו לו ו"שמר את הקלפים" להליך העיקרי. לפיכך חייב השופט את המדינה לפצות את פדרמן על מלוא 46 ימי המעצר עד תום ההליכים, בלי ימי מעצר הבית, וכן על מחצית ימי המעצר המנהלי.

נקבע כי על ימי המעצר עד תום ההליכים, על המדינה לפצותו ב-90% מהתעריף ליום מעצר, שהוא השכר החודשי הממוצע בחודש ספטמבר 2005. אשר לימי המעצר המנהלי נפסקו לזכותו פיצויים בשיעור 45% מן התעריף היומי. אשר לימים שבהם היה המערער תחת צו הפיקוח של אלוף הפיקוד נקבעה מעין נוסחת חישוב, שלפיה כל 4 ימי פיקוח מינהלי דינם כיום אחד של מעצר מינהלי. עוד נפסק שכר טירחת עו"ד 45,000 בסך 40,500 שקל, ועוד 2,500 ש"ח על הוצאותיו בהליך בבית המשפט המחוזי שבו לא היה מיוצג.

השופט חרג מסמכותו

המדינה ערערה על פסק הדין בבית המשפט העליון וטענה שסעיף 80 מוגבל למאסר או מעצר פליליים, ולכן חרג השופט דרורי מסמכותו. כמו ערערה על גובה הסכום שנפסק לפדרמן בגלל המעצר עד תום ההליכים.

בית המשפט העליון קיבל כאמור את הטענה כי סעיף 80 אינו לשמש יסוד לפיצוי מי שנעצר במעצר מנהלי, וכי גם לא הוכח שהמעצר המינהלי קשור להאשמות נגד פדרמן בעניין "בת עין". השופטת ברלינר כתבה בפסק הדין כי למעצר מינהלי ומעצר פלילי מאפיינים אחרים ותכליות שונות.

"אין בכך כדי לומר שמי שחירותו נגזלה ממנו עקב המעצר המנהלי אינו ראוי לפיצוי. שמירה על כבוד האדם וחירותו אינה מוגבלת לתחומי המשפט הפלילי. כל פגיעה - מחייבת מנגנון שידאג לפיצוי בגינה במקרים ההולמים. אלא שנושא זה מן הראוי שיוסדר על-ידי המחוקק בדרך המלך ולא בדרך של חקיקה שיפוטית, תוך התאמת המסגרת המנהלית השונה מן המסגרת הפלילית", כתבה השופטת ברלינר.