ביהמ"ש העליון הורה לפטר מורה אלים

שופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ'יה החמירה (יום ד', 7.11.07) בעונש שגזר בית הדין למשמעת של עובדי המדינה על עאוני אבו זראקי, בן 51, מורה ותיק שהורשע בפלילים בתקיפת תלמיד בן 9 ובתקיפת אשתו. במקום עונש של הפחתת שכר ואי-קידום שהוטל עליו, הורתה השופטת פרוקצ'יה לפטר אותו לאלתר ולפסול אותו מכל עבודה בשירות המדינה ל-3 שנים ומעבודת הוראה לשנתיים נוספות. בכך קיבלה השופטת את ערעור המדינה על קולת העונש המשמעתי.

מגזר דין של בית משפט השלום בנצרת מתברר כי כאשר היה אבו זראקי מורה בבית הספר היסודי "אלקינדי" בדבוריה, נהג להכות תלמיד בן 9 במקל וצינור גומי. באחד השיעורים חבט את ראשו של הילד בשולחן הכיתה ופצע אותו בעינו הימנית. לאחר מכן חבט בגבו של התלמיד בסרגל, וכאשר הסרגל נשבר מעוצמת החבטה, המשיך להכות בו בסרגל אחר.

מנהג קבוע - מכות לאשה כל שבוע

עוד מתברר כי נהג להכות קשה את אשתו בתדירות של פעם בשבוע, ואיים שיהרוג אותה ויפגע בילדים אם תספר על מעשיו. כאשר ישבה אשתו והיניקה את ילדתה הקטנה, חזר מעבודתו ודרש שתכין לו אוכל. כאשר ביקשה אשתו כי ימתין עד לסיום ההנקה בעט בה, הפיל אותה מהכסא והתינוקת נפלה מידיה. בנם לקח את התינוקת לבית דודו, ובאותו זמן המשיך אבו זראקי להכות את אשתו בכל חלקי גופה בידיו וברגליו ושבר כלי זכוכית על ראשה.

אבו זראקי הורשע במעשיו ונידון ל-3 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי, וקנס. לאחר מכן הועמד לדין משמעתי. בית הדין הביא בחשבון שחלף זמן רב מאז נעשו המעשים וכי בשנים שלא מכן תפקד בהצלחה ולא הוגשו נגדו תלונות כלשהן. בינתיים גם חלו שינויים בחייו האישיים, והוא חי עם בת זוג אחרת ויש להם ילדים משותפים.

אבל המדינה ערערה על קולת העונש. בפסק הדין שקיבל את הערעור כתבה השופטת פרוקצ'יה: "מורה בישראל הנוטל חירות לנהוג באלימות כלפי תלמיד רך בשנים הנתון לפיקוחו מעיד על עצמו כי הוא אינו מבין לעומקה את משמעות תפקידו".

חומרה מיוחדת

עוד כתבה פרוקצ'יה: "שימוש באלימות במשפחה כלפי בן או בת זוג אף הוא תופעה בעלת חומרה מיוחדת במציאות החיים בישראל, אלימות כלפי בן משפחה שאינו מסוגל להתגונן משווה חומרה מיוחדת למעשיו של התוקף".

השופטת קבעה כי אלימותו של אבו זראקי פוגעת פגיעה מהותית בכושרו למלא כראוי תפקיד הוראה במערכת החינוך בשירות המדינה. מעשי האלימות המתמשכים שלו מצביעים על יסוד של חוסר שליטה עצמית באישיותו ובהתנהגותו שאין לדעת האם, מתי וכיצד הוא עלול לפרוץ שוב בעתיד. מערכת החינוך והציבור אינם צריכים לשאת בסיכון כלשהו לכך.