ארוחת חברות

אחרי שבוע של אכזבות קולינאריות והלקאה עצמית על כל הקלוריות הריקות מתוכן שהתלוו אליהן, הרגשתי נטולת כל חשק להכניס משהו שהוא לא חסה לפה. השרב שהוציא לשון אחרונה רגע לפני שה"חורף" מגיע בטח לא הוסיף לתיאבון, אבל שירה התעקשה: "יהיה טעים" היא הבטיחה, ובדרך כלל אפשר לסמוך עליה בעניינים הרי גורל שכאלה.

נזלנו לנו את אבן גבירול, שעובר ניתוח לב פתוח ארוך במיוחד, נשמנו אבק ובלענו חול ובסוף הצלחנו לפלס דרך ברמונט הבומבסטי של חולדאי ולהגיע ל"אלי אולי", הספרדייה של שף אנטוניו מנסה, שהצטרפה בגלגולה החדש לגוורדיית המסעדות של רחוב הארבעה. היה יחסית מוקדם ועדיין ריק ואנחנו גררנו את עצמנו אל הבר - הממוזג היטב, השבח לאל - שחולש על מרכז המסעדה.

כדי לנטרל את אפקט השרב, פצחנו בקאווה קריסטוליאנו (25 שקל) לשירה ובמוחיטו תאנים (37 שקל) עם תאנים מיובשות ונענע, אותו גמעתי תוך דקות, כאילו היה לימונדה מוצלחת במיוחד. הייתי צמאה. עברנו לתפריטים (יש כמה כאלה). כותרת המשנה של המקום היא "ארוחות חברים", וככל שהערב התקדם, הבנתי שמדובר בקונספט שלא נשאר בגדר הצהרת כוונות יחצנית, אלא באמת משקף את מהות המסעדה. התפריט כאן מגיע למיצוי אידיאלי אם מוותרים על ראשונה, עיקרית וקינוח רשמיים ומעדיפים במקום לאלתר ארוחת טעימות באמצעות מנות "החברים" - קומבינציות, משולשות בד"כ, של כמה סוגי מנות במנה אחת.

אנחנו לקחנו את קומבינציית ה"כבושים בין חברים" (28 שקל. זה הזמן להציע לאולמרט ללכת על הסדר דומה ברמה הלאומית - "כבושים בין בני דודים", או משהו בסגנון). מדובר בקונסטרוקציה משמחת של צלוחיות קטנות ובהן: גבינת שמנת וקישוט קוויאר אדום (שפשוט השלימה את כל מלוויה לצלחת), פרמזן, סלט חסה בבלסמיקו, רצועות דקות של פלפל קלוי מצוין בתחמיץ מתקתק, שום קונפי משובח ביותר, פלפלים וצלפים איטלקיים מוחמצים, טוסטונים, והשלישייה הכובשת - סלמון, שרימפס ופלמידה (בד"כ יש סרדינים במקום הפלמידה). הסלמון והפלמידה היו מעודנים וטעימים, טעימים. השרימפס, חייבים להודות, עורר בשתינו איזה חשש עמום וחרדה קלה מזה שהוא לא וורוד ועשוי. אזרנו אומץ, לקחנו שלוק מהאלכוהול התורן שניצב מולנו (לאורך הערב היו שם מיני וריאציות שוות על קאווה - קיר רויאל, דירטי רויאל עם פירות יער ומימוזה), ונגסנו בצוותא. הפתיע לטובה, למרות שלא בטוח שהוא יהיה החבר החדש שלנו. מה שבמיוחד היה כיף בסיפור הוא לבנות פרוסות מושקעות עם גבינת שמנת, פלפל, דגיג ושום להשלמת הטעם. תמיד אהבתי להרכיב פאזלים.

אחרי התלבטות בגזרות הטרטר/סביצ'ה/יבשה/ים, החלטנו ללכת על טרטר טונה ואבוקדו (32 שקל) וסביצ'ה ים תיכוני (44 שקל) ולוותר על שלל הולכי על ארבע הנאים (בכל מובן), לליווי הזמנו גם 3 צלוחיות אנטי-פסטי: בורגול, חציל קלוי ופטריות ברוטב מתקתק-פיקנטי - כולם פשוטים וטעימים (7 שקל לצלוחית). את כל אלה ליווינו בסלסלת פוקאצ'ה, לחם שאור ולחמניות, וכך גם בגזרת הבצק נרשמה טריות ואיכות.

ל'עיקרית' או במילים אחרות, המנה החמה של הערב, זכינו בסרטנים טריים על הפלנצ'ה עם שמן זית, לימון, פטרוזיליה ומלח ים. פיתחנו דיון מעמיק על טיבה של החיה הצברית במהותה - קשה מבחוץ, רכה ומתוקה מבפנים. לא פלא שאנחנו מתחברות אליה בכל רמ"ח איברינו הציוניים.

דווקא בגזרת הקינוחים לא הצליחו באלי אולי להמשיך את הקונספט השתפני שליווה אותנו במהלך הערב. במקום שתהיה איזו קומבינציית קרמים מגוונת, חזרנו למבנה המנות האישי (אולי כי אנשים שומרים את הרגעים המתוקים שלהם קרוב לחזה?). לא ויתרנו והחלטנו בכל זאת לחלוק - מילפיי קרם וניל (שהיה למעשה טרואה פיי - ובתרגום, תלת-שכבתי) ובין דפי הבצק הדקיקים שלו נחבאו גם פרוסות תאנה ונקטרינה ושידרגו את כל העסק עד מאד, יחד עם סורבה פירות יער צמוד (36 שקל). סגרנו את הערב בתחושה שיש עוד הרבה מנות לחלוק בפעם הבאה ובלי חרטה על אף קלוריה.