זה הסוד הגדול?

הילד הסודי של עפרה חזה, ערוץ 2, 21:00

סרטה של גל גבאי הבטיח לצופיו סקופ - ראיון ראשון ובלעדי עם הבן המאומץ של דורון אשכנזי שהפך גם לבנה של הזמרת עפרה חזה. ההיתלות בדמותו של הבחור הצעיר נובעת מההנחה שלפיה חזה, ולו במעט, היא הנסיכה דיאנה שלנו - אהובת העם שמתה יום אחד בנסיבות מסתוריות.

והרי חזה מתה, כך לפחות פורסם בזמנו, דווקא מאיידס - מחלה שנתפסת כסופנית וכטרגית באופן מאגי ממש, תפיסה שעדיין ניזונה מדימוי קמאי של איזה דקדנס הומוסקסואלי. כלומר, יוצרי הסרט מניחים שהציבור רוצה לדעת הכל על חייה של עפרה, שכל גילוי וכל אמירה שטרם נאמרה הם בבחינת סנסציה. את התחושה הזאת מחזקים צילומי הטקסים, החתונה והלוויה של חזה, המשובצים בסרט כאילו מופיעה לצדם הנחיה: עליכם לראות בהם תמונות איקוניות. זהו יום שמחתה וזהו יום מותה של נסיכת השכונות.

סיפורו של שי, נער שאיבד בתוך שנה אחת את שני הוריו המאמצים והאהובים, הוא סיפור עצוב לכל הדעות. כאשר שי טוען שהוא ננטש על-ידי משפחות ההורים המתים, שנסחפו למאבק משפטי על עזבונה של הזמרת, זה מוסיף לסיפור משנה מרירות. הבעיה היא שבזה מתמצה התוכן של הסרט.

"הילד הסודי של עפרה חזה" שוטח את קורותיו בפשטות, אולי בפשטות רבה מדי. הוא היה בן 14 כשחזה מתה. התקופה שלפני מחלתה היתה בעיניו כחלום. באהבה רבה הוא נזכר בסנדביצ'ם שעפרה הכינו לו, בחיבתה לשחייה בבריכה ולסוסים. לאחר שחלתה ומתה, ולאחר שאביו, מוכה אבל, החל להתבודד ומת גם הוא בתוך שנה - חרב עליו עולמו. מכאן ועד לסרט תיעודי הדרך רחוקה.

מלבד הראיון, שגם הוא יכול היה להיות מרתק בהרבה לו סיפק שי אבחנות מפתיעות יותר על המצב שנקלע אליו, לא היה הרבה מה להראות. חומרי המילוי שיוצרי הסרט בחרו - אילוסטרציות מטושטשות של וילה ובריכה ושל אחיות בחלוקים ירוקים, צילומים של שי מנשק את קברי הוריו, קטעי ארכיון מתוך החדשות - לא עוררו די עניין. למדיום הטלוויזיוני אין יתרון בתיאור סיפורו של שי. נדמה שכתבה באחד ממוספי סוף השבוע היתה מעבירה אותו באופן הולם בהרבה.

נדמה שגבאי יצרה מעין כתבת חדשות שנתארכה בעל כורחה, רק משום שהכותרת, "הילד הסודי" וגו, מחייבת. פוטנציאל המשיכה של הסיפור לא מאפשר לפספס הזדמנות שכזאת. אבל אף המציצנים המושבעים שבינינו לא באו אמש על סיפוקם - שום לכלוך "חדש" לא יצא החוצה. שי לא מרחיב את הדיבור על נסיבות מותם של הוריו.

לדידו, הם אהבו אחד את השני ואהבו אותו, וזה מספיק. איפוק נחשב בדרך-כלל למעלה בסרטים מן הסוג הזה. ובאמת אי אפשר להאשים את יוצרי הסרט בניצול או בחטטנות מוגזמת. אבל בסופו של דבר נותרת התחושה שגם נקודת המבט של שי לא מוצתה וגם סיפורה של עפרה לא נעשה עשיר או מורכב יותר, היא היתה ונשארה אייקון ישראלי. אגב, מי שזפזפ אחרי הסרט לערוץ הבידור הישראלי יכול היה לחזות בבחירתה למקום הראשון במצעד "ה-50 הכי אייטיז", לצד ירדנה, כמובן.