איפה הפיצוצים המגניבים?

בשנת 1997 יצר ורנר הרצוג סרט דוקומנטרי בשם "Little Dieter Needs to Fly". בסרט הוא תיעד את סיפורו של דיטר דנגלר, טייס אמריקני שמטוסו הופל מעל לאוס במלחמת וייטנאם. ארבע שנים מאוחר יותר, נפטר הטייס לשעבר ממחלת לו גריג (מחלת העצבים המוטוריים). נראה שהבמאי הגרמני נשאר מרוגש מן הסיפור ואף החליט לחלוק את רגשותיו עם קהל צופי הקולנוע. כך נולדה הגירסה העלילתית המתארת את קורותיו של השבוי ששב - "לשרוד עד החופש".

שיעור ההיסטוריה מתחיל בשנת 1966, כאשר מספר מטוסים אמריקנים יוצאים לגיחה מעל לאוס. מטוסו של דיטר דנגלר (כריסטיאן בייל) מופל ארצה, והוא מוצא עצמו באמצע הג'ונגלים הפראיים של דרום מזרח אסיה. מקומיים חמושים, שיכונו בעתיד "Pathet Lao", מוצאים וכולאים אותו במתקן מבודד. שם פוגש דנגלר אסירים נוספים, הנאחזים בכוחותיהם האחרונים בשפיות דעתם לאחר שחודשים בשבי הפכו לשנים. דיטר סוחף את חבריו הגרומים באשליות של תוכנית בריחה שתחלץ אותם מן המחנה הישר אל זרועותיהם של מסוקי ההצלה. הבעיה היא שהם יודעים כי בג'ונגל הסבוך של הארץ הזרה יהיה קשה יותר להישאר בחיים מאשר בין חומות הבמבוק של כלאם הפרימיטיבי.

מכיוון שמדובר בסרט המבוסס על אירועים אמיתיים, אותם סיפר שבוי המלחמה במו פיו, ברור למדי כיצד יסתיים הסרט. כך שהמשימה שעמדה בפניו של הרצוג היתה להוביל את הקהל בין אירועים מעניינים עד לבואו של הסוף הידוע מראש. הרצוג בחר לטוס בגובה נמוך. הסרט בהחלט לא מצליח לשעמם בשום שלב, אבל לא נוסק לגבהים רגשיים מרשימים. ואולי זה פער הדורות שמדבר מגרוני.

הקולנוע האמריקני מרבה להתעסק במלחמת וייטנאם. בסוף שנות ה-70 היו אלה "צייד הצבאים" ו"אפוקליפסה עכשיו". אחרי אמצע שנות ה-80, "פלאטון" ו"מטאל ג'קט". קהל שראה את הסרטים האלה באולם הקולנוע, סמוך לתאריך יציאתם המקורי, יגיב אחרת ל"לשרוד עד החופש". מדובר בסרט מלחמה מעט מיושן שמתמקד בשגרת חייהם של שבויים. לכן, דרך עיניים מבוגרות יותר, הוא עשוי להיראות כחוליה לגיטימית במחרוזת הקליעים שהתחילה אז. לעומת זאת, קהל צעיר יותר עלול להיות מופתע לרעה מהמחסור באקשן גדול מהחיים. זו אינה סאגת לחימה רחבת יריעה, כי אם סיפור צנוע המתמקד בצעדיו הזהירים של אדם המנסה להשיב לעצמו את חירותו.

מלבד בייל בתפקיד הראשי, ראוי לציין גם את הופעותיהם של סטיב זאן וג'רמי דיוויס, המגלמים שבויים ותיקים. הם יצרו דמויות מרוסקות נפש ואף הקריבו אחוז ניכר ממשקל גופם למען התפקיד. התפקיד של דיטר דנגלר מוסיף הופעה חייתית במיוחד לרזומה של "באטמן החדש", למרות שאין מדובר באדם חריג באופן בולט. ולמעשה, זו אחת הפואנטות של הסרט.

למשמע שמו של גיבור הסרט, נזכרתי דווקא בדירק דיגלר, שם הבמה של כוכב הסרט "לילות בוגי". דיגלר הוא נער תמים, שלא לומר אידיוט, לעומת טייס קרב משופשף. אולם, האופטימיות הנאיבית כמעט עד כדי טמטום של הדמות הראשית בסרט "לשרוד עד החופש" היא שהחזיקה אותו בחיים. לא המחשבה על משפחתו או ארוסתו שממתינה, אלא הפטריוטיזם.

"אמריקה נתנה לי כנפיים, לעולם לא אבגוד בה", אמר דנגלר לשוביו שהציעו לו מעין עסקת טיעון. בתור צופה ישראלי החוזה בסרט אמריקני של במאי גרמני על שבוי מלחמה ממוצא גרמני, תחושת ההזדהות לא שלמה. הרובד שאליו יכול כל אחד להתחבר הוא הסיפור האנושי על אדם שגילה בעצמו תעצומות נפש בתנאים בלתי-אפשריים.