בג"צ התיר הריסת בתי ערבים בברטעה

בית המשפט העליון דחה (יום ג', 25.09.07) עתירה של תושבים מברטעה בוואדי ערה נגד צווי הריסה לבתיהם. מדובר ב-14 בתים שנבנו בניגוד לחוק בחלקו המזרחי של הכפר, המצוי בשטח הפלשתיני ותחת שליטת צה"ל. התושבים ביקשו ל"הכשיר" בדיעבד את המבנים ולמנוע את הריסתם.

השופטים, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין ודבורה ברלינר, דחו את העתירה שכללה שורת טענות על פגמים פרוצדורליים וטענה על אפליה תכנונית בכפר, וקבעו כי אין מניעה להוציא צווי הריסה. הם ציינו כי הבתים נבנו על שטח המוגדר שמורת טבע.

בעתירה טענו העותרים, מוסטפא קבהה, מג'די קבהה, מחמד קבהה, נביל קבהא, יאסר קבהה, איברהים כבהא, חייריא ביקאווי, הנד קבהא, ואליד חבאיב פאדל קבהא, נאיל קבהא, באמצעות בא-כוחם עו"ד כמאל, כי הדיון שנערך בערעור על דחיית בקשותיהם להיתרי בניה, היה "נגוע בניגוד עניינים חמור המובנה אל תוך ההליך". הכוונה לדיון שנערך במועצת התכנון העליונה ביהודה ושומרון. לטענת העותרים, הגוף שקיבל את ההחלטה המקורית נגד מתן ההיתרים הוא הגוף שגם דן בערעור. עוד טענו, כי ההחלטה לוקה ב"חוסר סבירות קיצונית" והיא מהווה אפליה שכן "בעוד שחלקו המערבי של הכפר זכה לתוכנית מתאר המייעדת את השטח לצרכים הנדרשים של תושבי הכפר - תעשיה, חקלאות, צורכי ציבור וכו' - חלקו המזרחי כפוף עדיין לתוכנית מנדטורית S-15 אשר אינה עונה על צרכיו של הכפר בימינו אנו".

השופטת ברלינר כתבה בהחלטה כי ברקע עומדים "היחסים הבעייתיים של ישראל עם שכנותיה". לדבריה, "הכפר ברטעה השוכן באזור ואדי ערה הוא אחת הדוגמאות לאנומליות שמקורן ביחסיה הבעייתיים של ישראל עם שכנותיה. הכפר נחצה לשניים סמוך לאחר קום המדינה (בהסכמי רודוס). חלקו המערבי תחת שלטון ישראל וחלקו המזרחי תחת שלטון ירדן". הכפר אוחד לאחר מלחמת ששת הימים תחת שלטון ישראלי אולם, "בעוד שעל החלק המערבי חל הדין הישראלי, על חלקו המזרחי, המוגדר היום כמצוי בשטחי יהודה והשומרון, חל החוק והשלטון הצבאי".

במרס 1995 נכנסה לתוקפה תוכנית מתאר מס' 1108 המיועדת לחלקו המזרחי של הכפר. "העותרים הינם תושבי החלק המזרחי של הכפר. על מקרקעין שבחזקתם בנו העותרים בזמנים שונים מבנים, מחוץ לתוכנית 1108 הנ"ל. סך-הכל - מדובר ב-14 מבנים. במועד מסוים הוציאה ועדת המשנה לפיקוח באזור יהודה ושומרון - בית אל צווי הריסה למבנים אלו".

בהחלטה דחתה השופטת טענות "ניגוד עניינים" בדיון על ערעור. העותרים לדבריה מתייחסים לשינוי שערכה ישראל במוסדות התכנון ביהודה ושומרון באמצעות צו 418. על-פי הצו בוטלה הוועדה המחוזית לתכנון וסמכויותיה הועברו לידי מועצת תכנון עליונה. העותרים טענו כי מדובר במועצה אשר חבריה משתתפים בכל ועדות המשנה ולכן אלו שדחו את הבקשות המקוריות הם אלו שדנו גם בערעור.

ברלינר קבעה עוד, כי מבדיקת הפרוטוקולים עולה כי "בהרכב ועדת המשנה לתכנון מקומי אשר דנה בערר לא נכלל אף אחד מאלו שישבו בהרכב של ועדת המשנה לפיקוח אשר קיבלה את ההחלטה המקורית". היא הוסיפה כי אינה מקבלת טענת "ניגוד עניינים" במצב שבו בשתי הועדות מכהנים חברים מאותו גוף. מדובר לדבריה ב"רוטציה" ופירושה כי "כל אחד מהחברים בכל ועדה יכיר את כל השיקולים וההיבטיים הרלוונטיים והאפשרות כי החלטותיו ייהפכו - תהיה חלק משגרה שבה הוא לעיתים בצד ההופך ולעיתים בצד הנהפך, הכל כחלק שווה ערך מעבודתו". לדבריה, "גם כאשר מתקבלת המסקנה כי מצב עניינים מסוים יוצר חשש לניגוד עניינים שאין להשלים עימו, יש לבחון האם ניתן להפיג חשש זה בדרכים מתונות יותר מאשר פסילה גורפת של מינוי או הסדר מסוים... המצב לפיו מורכבים שתי ועדות המשנה בעיקר מחברים במועצת התכנון העליונה הינו חלק אינהרנטי ממכלול ההסדר התכנוני המוחל בצו 418. היינו, קבלת הטענה בדבר ניגוד עניינים מובנה עלולה להוביל לפסילה גורפת של מבנה מוסדות התכנון שכונן צו 418". בסופו של דבר, מדובר לדבריה "לכל היותר בניגוד עניינים הנטוע כל כולו במישור הציבורי. ניגוד העניינים שמדובר בו, גם אם נקבל כי הוא קיים, הינו בדרגה נמוכה ביותר".

עוד נדחו טענות על "הפרת כללי הצדק הטבעי" באשר לא ניתנו לעותרים אפשרויות לטעון בעל-פה בפני הוועדה. ברלינר ציינה כי בהתחשב בעובדה שבפני ועדת המשנה לפיקוח ניתנה להם זכות שימוע בעל-פה "אין למצוא פסול עקרוני בנוהג של ועדת המשנה לתכנון מקומי ביושבה כועדת ערר, להסתפק בשמיעת טענות בכתב. בנסיבות בענייננו לא הובאו בפני ועדת המשנה לתכנון מקומי טענות חדשות, כך שאין בסיס לטענה שהופרה חובת השימוע המשנית". היא הדגישה כי גם בעתירה הנוכחית "לא חשפו העותרים נתונים חדשים שלא היו ידועים לוועדה ולא נלקחו בחשבון. חזקה עליהם כי היו מביאים נתונים שכאלה לו היו בידיהם לפיכך נראה שגם לגופו של ענין אין בפי העותרים טענה ממשית באשר לעוול שנגרם להם כתוצאה מהטיעון בכתב".

בהתייחסה לטענה בדבר אפליה וחוסר סבירות במדיניות התכנון "שאינה רגישה לצרכי האוכלוסיה", הזכירה ברלינר את תוכנית המתאר 1108 שנכנסה לתוקף בשנת 1995, ואשר "נותנת מענה לצרכי האוכלוסיה והתרבותה המשוערת לפחות עד שנת 2015. תוכנית זו אינה משתרעת אומנם על החלקות שעליהן בנו העותרים אולם היא מעידה כי לא היתה התעלמות מצד הרשויות בכל הנוגע לצרכי הכפר... קיומה של תוכנית 1108 משמיט את הקרקע תחת טענת אפליה".

השופטת הוסיפה כי נראה "שיש ממש בטענת המדינה לפיה אין לדבר על אפליה מקום שמסד הנתונים שונה, קרי העובדה שעל חציו המערבי של הכפר חל הדין הישראלי ואילו על חלקו המזרחי הדין הירדני. נתון זה אינו עומד לבחינה וקיומו שולל אפריורית את האפשרות להתייחס לשני חלקי הכפר באותו אופן".

ברלינר הוסיפה כי ב"שולי הדברים", בעקבות עיון בפרוטוקולים של ועדת המשנה לתכנון מקומי, לנוכח טענות על "דחייה שרירותית וחסרת אבחנה" של הבקשות להיתרי בניה. התברר כי "הנימוק המרכזי לדחיית העררים והתוכניות המפורטות שהגישו העותרים היה משותף לכולם - הסתירה בין התוכנית המפורטת לתוכנית המנדטורית החלה על השטח, לפיה המקרקעין הם שמורת טבע. העובדה שמדובר בנימוק עיקרי דומה בכל המקרים הינה פועל יוצא של הדמיון בעובדות ובמציאות הנורמטיבית, ואינה מלמדת על דחייה שרירותית וחסרת הבחנה".

כאמור, העתירה נדחתה ו"בטל כמובן צו הביניים שאשר אסר על שינוי המצב הקיים ביחס למבנים נשוא העתירה".