לא תנצל הליכי משפט לרעה

אפרת ורון פוקס היו נשואים והחליטו להתגרש. לאחר שהבנק כבר פעל למימוש המשכנתא, נקטה אפרת בהליכים לעיכוב המכירה, שיצרו בסופו של יום נזקים לרון. והפיצוי? 800 אלף ש"ח ועוד 80 אלף ש"ח לעורכי-דינו.

רוני ואפרת החליטו להתגרש ומשלא הגיעו להבנה בעניין מכירת הבית ופסקו לשלם חובם לבנק פועלים, פתח הבנק בהליכי מימוש משכנתא ואף מונתה עו"ד דאובר ככונסת הנכסים לבית.

לאחר שנקטה הכונסת בפעולות מכירה וקיבלה עשרות הצעות לרכישתו, הגישה אפרת המרצת פתיחה בה עתרה להצהיר כי חתמה על מסמכי ההלוואה והמשכנתא מבלי שהוסבר לה על מה חתמה. בד-בבד להמרצה, ניתן צו מניעה זמני לבנק להימנע ממכירת הבית. במקביל לכך, הגישה אפרת בקשה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה, בה עתרה גם למכירת הבית. חצי שנה לאחר מכן, בטל בית המשפט את צו המניעה הזמני והכונסת המשיכה בפעולות למכירת הבית. רון עוד הגיש בקשה לעיכוב המכירה בהוצאה-לפועל, אך זו נדחתה והבית נמכר בשווי שיקלי של 2.1 מיליון דולר.

עקב האמור לעיל, תבע רון את אפרת בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מעיכוב ההליכים למכירת הבית וביניהם את הפרשי הריבית שצבר החוב בתיק ההוצל"פ מיום פתיחתו ועד ליום מכירת הבית, בטענה להליכי סרק שנקטה אפרת בחוסר תום לב, שעניינם עיכוב מכירת הבית ללא נימוק ענייני.

בנוסף תבע רון מכוח הערבויות עליהן חתמה אפרת בגדר העתירה לצו מניעה זמני להבטחת כל נזק שיגרם לרון עקב הצו. בנוסף, תבע רון את ההפרש בין מחיר מכירת הבית לבין ערכו הריאלי עם פתיחת תיק ההוצל"פ וכן את ההפרש שבין שכר-טרחת הכונסת כפי שנקבע לאחר תום ההליכים לבין זה שהוסכם בין הצדדים טרם ההליכים (5% ממחיר המכירה).

אפרת מצידה טענה, כי רון נהג בחוסר תום לב בעוד היא נקטה בהליכים משפטיים לגיטימיים על-מנת להגן על זכויותיה, כמו גם טענה כי הערבויות עליהן חתמה ניתנו לטובת הבנק ולא לטובת רון. עוד טענה, כי הנזקים הנטענים לא הוכחו, שכן תיק ההוצל"פ אינו מהווה ראיה לריבית שנצברה בתקופה בה היה הצו תלוי ועומד. בנוסף טענה, כי ההליכים בהם נקט רון, לרבות מניעת העברת פדיון המכירה לבנק עיכבו אף הם את המכירה ובלאו הכי לא נמצא קונה טרם הבקשה לצו המניעה הזמני. הוסיפה אפרת, כי לא ניתן היה למצוא רוכש במחיר גבוה יותר ולא הוכח כי ערך המכירה נמוך מהערך הריאלי.

כב' סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת שושנה אלמגור, קבעה כי לדעתה, כעולה מהעובדות, אין ספק כי צו המניעה הזמני שנקטה אפרת נעשה תוך הפרת חוסר הזהירות שלה כלפי רון וחמור לא פחות, תוך הפרת חובת תום הלב והדרך המקובלת בה מחויב לנקוט צד להליך משפטי. השופטת מנתה שלושה נתונים, מהם הסיקה, כי אפרת התרשלה כלפי רון.

מהעדויות עלה, כי בעת פתיחת תיק ההוצל"פ למימוש המשכנתא שיתפה אפרת פעולה עם הכונסת, בידיעה ברורה כי ההליך הננקט הוא מכירת הבית, תשלום יתרת החוב לבנק וחלוקת יתרת כספי הפדיון בינה לבין רון. כמו כן, כתבה בעצמה לכונסת כי לדעתה יש למכור הבית במהירות כדי להשיג עבורו מחיר מקסימלי וכי תשתף פעולה לצורך המכירה. בכך, לא נותר מקום לספק כי נקיטת ההליכים על-ידי אפרת, בטענה כי המסמכים בטלים ולא הוסבר להם טיבם, אינם אלא הליך סרק. קל וחומר - צו המניעה הזמני.

כמו כן, אם נתקיים כל ספק שהוא, הרי שבבקשה לפירוק שיתוף עתרה אפרת למכירת הבית, תוך שלא דיווחה על כך לבית המשפט המחוזי, שנתן לבקשתה את הצו. התנהגות זו עולה כדי ניצול לרעה של הליכי בית משפט ומצביעה על חוסר תום-לב מובהק, אשר גרם נזק לרון, בסופו של דבר.

יתרה מכך, מעדות אפרת עולה, כי ביקשה לשתף פעולה עם רון למכירת הבית וחיפשה קונים גם בעצמה וגם באמצעות מתווך. אלא, שלאפרת לא היה כל הסבר לשאלה מדוע לא ביקשה להסיר את צו המניעה בזמן שחיפשה קונים לבית. אין בכך אלא עיקשות של אפרת למכור את הבית ברגע המתאים לה. עוד ראוי לציין את מכתבה של אפרת לרון, המציע לו 'לחבור' כ'נגד' הכונסת ולחסוך בכך את שכר טירחתה. גם בית המשפט המחוזי שדחה את ההמרצה קבע, כי "נסיונה [של אפרת] לפטור עצמה מחבותה על-פי שטר המשכנתא... לא רק שאין בה ממש, אלא גם נגועה בחוסר תום לב מובהק... לא בכדי שיתפה המבקשת פעולה עם כונסת הנכסים, אלא מתוך מודעות והכרה בחבותה מכח שטר המשכנתא".

"אדם סביר לא היה נוהג כפי שנהגה [אפרת] ולא היה נוקט, מלכתחילה, בזדון ובחוסר תום לב מובהק, בהליך שסופו ידוע בתחילתו, רק על-מנת להתעמר בתובע ולנגחו במסגרת הליכי הגירושין שהתקיימו ביניהם."

לאור האמור לעיל, קבעה השופטת, כי אין צורך לדון בטענת כתב הערבות, אלא שיש בערבויות אלו כדי להוות הודאת בעל-דין, כי אם ייגרם נזק לצד שלישי, האחריות הינה על אפרת.

אשר לנזק, קבעה השופטת, כי משלא הוכח אחרת, מסמכי ההוצל"פ מהווים ראיה לחיובי הריבית. מועד המוצא נקבע כיום מתן הצו על-ידי בית המשפט והנזק הוא זה שנוצר עד המועד בו הוסר. השופטת העירה, שאם יוגש ערעור, הרי שיש לציין שהתנהגותו של רון תרמה לעיכוב בן חודש ימים, אך זה לא נטען כתביעה שכנגד או כקיזוז. טענת הנזק כהפרשי הסכומים בין המחיר הריאלי למחיר המכירה נדחתה. רון לא הוכיח כי שווי המכירה נפל מערכו הריאלי של הבית ולא הגיש חוו"ד שמאי, אלא הסתמך על חוו"ד שמאי של הבנק שהעריך הבית במחיר 1.85 מיליון דולר. כמו כן, לא הוכח שכתוצאה מהליכי ההוצל"פ סוכלה האפשרות לקבל מחיר גבוה מזה שצפוי היה להתקבל לולא צו המניעה הזמני.

עוד פסקה השופטת, כי רון זכאי למחצית הפרש שכר הטרחה שהוסכם עליו עם הכונסת לזה שקבלה בפועל, שכן אפרת לא הסכימה לבקש ביטולו של הצו.

סך-הכל חויבה אפרת בכ-800,000 ש"ח וכן הוצאות ושכר-טרחת עו"ד בשווי 10% מהסכום הפסוק בתוספת מע"מ. נראה ש"כל המרבה הרי זה משובח" באמת נוגע רק לחג הפסח ואילו בהליכי סרק, אין ספק, כי "כל המוסיף גורע".