סילבן שלום: מעולם לא הכבדנו כל כך במיסוי השכבות החזקות

שר האוצר, סילבן שלום, אמר (יום ג', 29.10.02) בנאום בפני מליאת הכנסת, כי הנטל על השכבות החזקות מעולם לא הוכבד כל כך.

הדברים נאמרים לקראת ההצבעה על תקציב המדינה, שזומנה ליום ד'. תקציב זה סובל מביקורת רבה בשל הנטל הכבד שנושאות השכבות החלשות במימון פעולות המדינה.

"מעולם לא הוכבד כל כך הנטל על השכבות החזקות", אמר שלום. "ממסים את הבורסה, וכל אדם משלם על-פי גובה הכנסתו".

ככל הנראה מסתמן רוב להעברת התקציב המוצע - 63 חברי כנסת צפויים להצביע בעדו. למרות זאת, פועלים שלום ואנשיו לגייס מצביעים נוספים, כדי להבטיח רוב מוחץ.

נאומו המלא של שר האוצר

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה,

אני מתכבד להניח בפניכם היום את הצעת תקציב המדינה לשנת 2003 ואת עקרונות המדיניות הכלכלית של הממשלה לשנת התקציב הבאה.

חברי הכנסת,

השנתיים האחרונות היו מהקשות בתולדות הכלכלה העולמית, אולי הקשות ביותר.

הטלטלה, שהחלה לשטוף את כלכלות העולם בסוף שנת 2000, רחוקה מלהסתיים. להיפך. במובנים רבים, 2002 היתה שנה שבה הואצו והחריפו המשברים הכלכליים הכלל-עולמיים.

הבורסה האמריקנית המשיכה – גם בשנה החולפת – בנפילה חופשית, תוך שהיא מוחקת מאות מיליארדי דולרים מכספם של המשקיעים וחוסמת בפני חברות רבות את מנת החמצן החיונית בדמות של גיוס הון מידי הציבור באמצעות הבורסה.

ענף הטכנולוגיה העילית, שהיה הקטר העיקרי שהאיץ את כלכלות העולם בסוף האלף הקודם, נמצא – עדיין - במשבר החמור בתולדותיו. הדיבורים על התאוששות קרובה אינם מתממשים, מאות אלפים מאבדים את מקום עבודתם, עמק הסיליקון האמריקני הוא אחד המקומות העצובים בעולם.

תעשיית הפיננסים, הענף מספר 1 בתוצר המקומי של ארצות הברית, נמצאת בימים אלה תחת עננה כבדה של חשדות, חקירות ופרשיות הנחשפות מדי יום ומכות מכה אנושה את הנכס החשוב ביותר של כלכלות המערב בכלל ושל הכלכלה האמריקנית בפרט: אמון המשקיעים.

אמריקה הלטינית מתמודדת עם התמוטטותן, בזו אחר זו, של כלכלות שהיוו משענת חשובה בפריחה הכלכלית הגלובלית. ברזיל מאיימת לסחוף אחריה את מערכת הבנקאות הכלל עולמית לתוך תהומות של חובות בסדרי גודל שלא היכרנו.

באירופה, היבשת שהתאחדה כדי להתמודד מול הגושים הגדולים של ארצות הברית ויפן, מודיעות 3 המדינות החזקות באיחוד – גרמניה, צרפת ואיטליה, ועימן גם פורטוגל – כי הן אינן מסוגלות לעמוד בדרישות המאקרו-כלכליות עליהן התחייבו המדינות החברות באיחוד.

על המשבר המתמשך ביפאן אין צורך להכביר מילים. 2002 היא עוד שנה קשה בהסטוריה הכלכלית היפאנית.

זהו – כפי שהגדיר זאת אחד הכלכלנים – טייפון כלל-עולמי.

חברי הכנסת,

לפני כחודש חזרתי מכינוס קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, שהתקיים בבירת ארצות הברית. פגשתי שם שרי אוצר, נגידי בנקים מרכזיים, מנהלי בתי השקעות ובנקאים. אני מוכרח לומר לכם שראיתי בעיקר אנשים מודאגים, שמביעים חשש כבד לגבי העתיד להתרחש בכלכלה העולמית גם בשנים הבאות. האופטימיים מביניהם – וכאלה לא פגשתי רבים – דיברו על כך שהכלכלה העולמית צפויה להתאושש רק בעוד שנה או שנה וחצי. ואלה, כאמור, היו האופטימיים ביותר. ואלה, כאמור, היו בודדים.

רוב התחזיות דיברו על כך שהמשבר בכלכלה העולמית רחוק מאוד, לצערנו, מסיום. ועל כך שעדיין לא הגענו אל הקרקעית.

ובתוך הסערה הזו ניצב המשק הישראלי. משק קטן, מפותח, עתיר-ידע, אבל בכל זאת משק קטן, בסך הכל 100 מיליארד דולר תוצר מקומי גולמי, והטייפון הזה מאיים לשטוף גם אותו, לשטוף גם אותנו.

אבל, לנו בישראל יש גם צרות אחרות. לא די לנו במיתון העולמי, לא די לנו בקריסת ענפי הטכנולוגיה העילית, לא די לנו בהתמוטטות שוקי הכספים בארצות הברית, לנו יש גם צרות נוספות, צרות תוצרת בית, שאיתן לא מתמודדים לא בארצות הברית, לא ביפאן, לא בגרמניה, לא באיטליה ולא בצרפת.

חברי הכנסת,

מלחמת הטרור הפלשתיני בה פתחו יאסר ערפאת ואנשיו לפני כשנתיים גובה מאיתנו, מדי יום, מחיר כבד לא רק בדם, אלא גם בדמים.
המלחמה הזו, להבדיל ממלחמות אחרות שידענו, אינה מתנהלת רק סמוך לגבולות, הרחק מהבית, אלא בכל מקום ומקום בשטחי ארץ ישראל, בתל אביב כמו בתל-רומיידה; בנתניה כמו בנצרים; בכל מקום ובכל רגע.

כי המלחמה הזו, להבדיל ממלחמות אחרות שידענו, איננה מלחמת-בזק, הנמשכת ששה ימים, או חודש, או חודשיים. המלחמה הזו נמשכת כבר יותר משנתיים.

מאז תחילת גל הטרור נפלו הכנסות המדינה ממסים ביותר מ-15 מיליארד שקל; ענפים שלמים כמו תיירות התכווצו וחזרו למימדים מלפני שנים; המשקיעים הזרים, שנהרו לכאן בהמוניהם בימי האופוריה של הדיבורים על מזרח-תיכון חדש, עברו לעמדת המתנה. מקומות הבילוי והמסחר אינם כתמול-שלשום. המשק הישראלי איבד מאז תחילת גל הטרור קרוב ל-10 אחוזי תוצר, שהם כ-40 מיליארד שקל.

ובמלחמות אחרות שידענו, המתווה הכלכלי בו צעד המשק הישראלי היה ברור: מלחמה – ואחריה משבר כלכלי קשה, ממנו הצלחנו לצאת רק לאחר שנים. כך היה לאחר מלחמת יום הכיפורים וכך היה לאחר מלחמת שלום הגליל. את ההידרדרות הזו, של מלחמה ואחריה קריסה כלכלית, אנחנו נחושים למנוע בכל מחיר.

חברי הכנסת,

להבדיל ממלחמות אחרות שידענו, מלחמת הטרור הזו היא המלחמה הראשונה המתנהלת כאשר כלכלת ישראל היא כלכלה חופשית, פתוחה, מודרנית, נוהגת על-פי כללי המשחק של הכפר העולמי הגלובלי, וחשופה ביתר שאת לפעולת השווקים והמשקיעים.

זו הסיבה שלנגד עינינו עמד בשנתיים האחרונות יעד ראשון במעלה והוא שמירה בכל מחיר על היציבות הפיננסית של המשק. אין כאן עניין של מה בכך. ראינו מדינות אחרות, שמשבר פיננסי הביא אותן תוך שבועות לקריסה כלכלית כוללת ואת אזרחיהן לסף פת לחם. ואת המשבר הזה אנחנו נחושים למנוע בכל מחיר.

כדי לשמר את היציבות הזו, ניסינו, בראש ובראשונה, להמשיך ולנהוג על-פי הכללים המקובלים בכלכלה הבינלאומית. כי מדינות ששוקיהן פתוחים בפני משקיעים זרים, מקבלות עליהן את כללי המשחק הבינלאומיים – בראש ובראשונה גירעון סביר בתקציב. זו הסיבה שנאלצנו – כמו כל משק בית שסובל מירידה בהכנסותיו – להתאים לקצב ההכנסות הנמוך גם קצב הוצאות אחר ולקצץ בצורה חדה בהוצאות הממשלה.

בשנתיים האחרונות קיצצה הממשלה למעלה מ-20 מיליארד שקל מתקציבה, כדי לא להגיע חלילה למימדי גירעון ממשלתי מסוכן, וכמובן, גם כדי לעמוד בתוספות שנדרשו למערכת הביטחון על כל שלוחותיה, כדי להתמודד מול הטרור הפלשתיני הרצחני.

חברי הכנסת,

אין סעיף שלא קוצץ. אין משרד שהיה חסין. אין סקטור שנותר מחוץ לתמונת הקיצוצים. אין אוכלוסיה שלא נשאה בנטל המלחמה – גדול וקטן, עשיר ועני, ותיק ועולה.

אני מודה, הצעדים שעשינו הם קשים וכואבים, אבל האלטרנטיבה היתה קשה וכואבת הרבה יותר.

ולכן, כדי לשמר את היציבות ואת מעמדה של ישראל בשווקים הבינלאומיים, אנחנו נחושים לעמוד ביעד הגירעון עליו התחייבנו השנה – 3.9 אחוזי תוצר. בעניין הזה לא תהיה שום סטייה, כי אנחנו מבינים את המשמעות של אי-עמידה ביעדים ואנחנו נעשה את הכל על מנת לעמוד ביעדים הללו.

אבל בכך לא די. כדי להמשיך ולשדר למשקיעים מסר של נחישות ואמינות, החליטה הממשלה לקבוע לשנת 2003 ירידה ביעד הגירעון ל-3% תוצר. גם הירידה הזו חיונית לצורך שימור מעמדה הבינלאומי של ישראל בשווקי העולם, והמעמד הזה הוא אחד הנכסים האסטרטגיים שלנו כאן במזרח התיכון.

חברי הכנסת,

התקציב הזה, כפי שאמרתי, קשה. הוא קשה לכל אזרח, הוא בוודאי קשה לי מבחינה אישית. אין שר אוצר שהיה רוצה להיות חתום על קיצוצים והפחתות. הייתי מעדיף להיות שר אוצר בתקופה של שגשוג, להיות שר אוצר שנותן לכולם תוספות – אבל האמת היא שאין מהיכן לתת. וכאשר אין – האמת צריכה להיאמר.

הצעדים שאנחנו נוקטים בתקציב 2003 לא נועדו רק לסתום את החור בקופה, אלא בראש ובראשונה לייצב את המשק, לבצע שורה ארוכה של רפורמות ושינויים מבניים, כדי שכאשר תבוא ההתאוששות העולמית, גם המשק הישראלי יוכל להנות ממנה, כדי שנהיה ניצבים בעמדת המראה נוחה יותר.

הרפורמה הראשונה שאנחנו מטפלים בה היא רפורמה בשוק העבודה. מדובר - וכל חברי הבית יודעים זאת - בתפוח אדמה לוהט שממשלות ישראל סירבו להתמודד איתו במשך שנים, והעדיפו לגלגל אותו הלאה מאחת לשנייה. התוצאה, מבחינה כלכלית וחברתית, היא הרסנית. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי. במובנים מסויימים, אם לא נטפל בסוגיה הזו, אנחנו עלולים להידרדר לרמות של מדינות עולם שלישי.

כי לא ייתכן שבמדינת ישראל יש כרבע מיליון מובטלים, אבל כמות גדולה יותר של עובדים זרים. גם כאן, בשיעור העובדים הזרים, ישראל נמצאת בצמרת העולמית, ליתר דיוק במקום השני והלא מכובד. ואנחנו יודעים בדיוק מי הוציא את אותן אוכלוסיות ממעגל העבודה והכניס אותן למעגל הקצבאות, כדי שיוכל לייבא לכאן פועלים זרים. שהרי אותם פועלים זרים לא באו לכאן כדי להחליף את עורכי הדין הישראלים, את רואי החשבון הישראלים, את הרופאים הישראלים או את המהנדסים הישראלים. העובדים הזרים הללו באו לכאן כדי להחליף את אותן אוכלוסיות חלשות, שאין להן פה ואין להן כוח להתנגד.

ולכן, הצעד הראשון במסגרת הרפורמה בשוק העבודה הוא טיפול אמיתי, בפעם הראשונה, בסוגיית העובדים הזרים. משטרת ישראל, בראשותו של המפכ"ל רב-ניצב שלמה אהרונישקי, לקחה על עצמה משימה לאומית ממדרגה ראשונה, ואנחנו כבר רואים את הפירות. הקצבנו לכך את כל המשאבים הכספיים הדרושים כי הממשלה הזו נחושה לטפל באמת בבעיית העובדים הזרים, כדי לפנות מקומות עבודה לישראלים.

נכון, נגענו גם בקצבאות הבטחת ההכנסה. הדבר הזה נעשה כדי לעצור את האבסורד הזועק לשמיים, לפיו מי שיושב בבית – ויכול לעבוד, כי אנחנו לא מדברים חלילה על אותם מסכנים שלא שפר עליהם גורלם – מקבל קצבה והטבות גבוהות יותר ממי שקם מדי בוקר לעבודה במתפרה או בפס הייצור, כדי להתפרנס בכבוד מזיעת אפו.

ב-10 השנים האחרונות, בהם גדלו תשלומי ההעברה, לא הוטב מצבם של העניים. להיפך. הם הסתבכו עוד ועוד באותה מלכודת עוני. וגם כאן, עשינו זאת מתוך רגישות ואחריות, ולא השתנו את הקיצוצים על האוכלוסיות החלשות באמת. לא על מי שהוא מעל גיל 55 וקשה לו להשתלב במעגל העבודה, לא הנכים והחולים, לא על מי שמקבלים את הגימלה הבסיסית.

כדי שאותם אנשים ייצאו לעבודה, אנחנו מעודדים מעסיקים שיקלטו את אותם מקבלי הבטחת הכנסה שיכולים לעבוד ושמאסו במעגל העוני ויחליטו החלטה רציונלית והגיונית: לצאת לעבודה ולהתפרנס בכבוד. הממשלה תשתתף בשליש משכרם של העובדים החדשים, שייצאו ממעגל הקצבאות וייכנסו למעגל של עבודה ושל פרנסה בכבוד.

אני יודע שבחלק מהמקומות, בעיקר אלה המרוחקים מהמרכז, יש בעיה של תעסוקה. ולכן, כדי שאותם מקבלי הבטחת הכנסה, שחלק גדול מהם מצוי בפריפריה, יוכלו למצוא עבודה מכובדת, אנחנו מגדילים השנה את תקציב התשתיות ב-20 אחוזים, שהם תוספת של מיליארד שקל, זאת במסגרת תוכנית חמש-שנתית להכפלה של תקציב התשתיות.

במקביל להשקעה התקציבית בתשתיות, אנחנו מבצעים שורה ארוכה של פרויקטים במימון חוץ-תקציבי, במימון הסקטור העיסקי. השנה נחתמו כבר חוזים להתפלת מים בהיקף כולל של 160 מיליון מ"ק; רק השבוע נבחרה, על-ידי ועדת המכרזים הממשלתית, הקבוצה הזוכה במכרז להקמת והפעלת הקו הראשון ברכבת הקלה בירושלים. בימים אלה מסתיימים שלבי המיון המוקדם של הקבוצות המתמודדות במכרז להפעלת הרכבת של תל אביב.

הארץ נמתחת בימים אלה לאורכה ולרוחבה במסילות ובכבישים. כי אנחנו נחושים לעשות הכל כדי לדחוף את העגלה הזו קדימה.
ואומרים שאנחנו משוגעים, כי למה לגעת בקצבאות, אם אפשר שנה אחת, רק שנה אחת, לא לסלול כבישים? הרי לתשתיות אין לובי, ובכל מקרה מי שיגזור את הסרט יהיה מישהו אחר. אבל אני אומר שזו תהיה טעות להקריב את הטווח הארוך לטובת הטווח הקצר. כי בתקופה של מיתון עולמי, של קריסת ענפי הטכנולוגיה העילית, אין לישראל סיכוי לצאת מהמיצר אלא על-ידי הגדלה מסיבית של ההשקעה בתשתיות. התשתיות הוא אולי הענף היחידי שיוכל לצמוח בשנה קשה כזו. הדבר גם יאיץ את הצמיחה, וגם יקרב את הפריפריה למרכז הארץ.

חברי הכנסת,

הדיבורים האלה על תשתיות אינם בגדר סיסמא. כל מי שמסתובב ברחבי הארץ רואה את העבודות, רואה שהתפלת מים איננה עניין למאמרים בעיתון, אלא היא קורמת עור וגידים. רואה שהרכבת הקלה של ירושלים קרובה היום יותר מתמיד. רואה שבכל מקום נסללים כבישים ומונחות מסילות ברזל, כי הגיע הזמן שמדינת ישראל תתאים את עצמה לעולם המערבי לא רק בגודל הגירעון, אלא גם ברמת התשתיות התחבורתיות.

אדוני היושב ראש,

הרפורמה השנייה שאנחנו מדברים עליה היא הרפורמה הנדרשת בתקציב הביטחון. אין עוררין על כך שמערכת הביטחון הגבירה את פעילותה בשנתיים האחרונות בגלל אירועי הטרור והאיומים מסביבנו. וזה המקום לשלוח מכאן ברכת ישר כוח לרמטכ"ל ולכל חיילי צה"ל ואנשי זרועות הביטחון, שמחרפים את נפשם לילה ויום כדי לשמור על בטחון אזרחי ישראל. אבל, גם מערכת הביטחון חייבת להבין ולהפנים את הצורך בקיצוץ חד וכואב – כי אין לנו ברירה. כבר היום אנחנו מוציאים קרוב ל-20 אחוזים מתקציב המדינה על נושאי ביטחון, ואין בעולם המערבי מדינה שמגיעה למספרים פנטסטיים כאלה.

חברי הכנסת,

בשנת 2003 תיכנס לתוקפה הרפורמה במס-הכנסה. בפעם הראשונה יוטל מס על רווחי הון, ובמקביל יופחת המס על עבודה. הרפורמה הזו, שאושרה לפני מספר חודשים בכנסת, היא עוד איתות של הממשלה גם למגזר העיסקי – אבל לא פחות מכך: לכל אזרח – כי הממשלה בעד יזמות, בעד עבודה ובעד צמיחה. הרפורמה במס הכנסה תחלק חלוקה צודקת יותר של הנטל, ותעדיף את השכבות הנושאות בעיקר הנטל בישראל – גם הנטל הכלכלי וגם הנטל הבטחוני: שכבות הביניים.
כבר בעוד חודשיים יגדל הנטו של כלל השכירים במשק בשיעור של 2-4 אחוזים. זו תחילתה של מהפיכה שמקדשת את העבודה ומכניסה יותר רציונליזציה למערכת המיסוי הישראלית.

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת,

התקציב הזה איננו קל. שואלים אותי איזו בשורה יש בו לאזרחים, ואני אומר שהבשורה שיש בתקציב הזה היא קודם כל העובדה שהתקציב הזה הוא תקציב של אמת. תקציב שאומר את האמת לאזרחי ישראל, כי המצב באמת לא קל.

יכולתי לבוא לראש הממשלה ולשרים עם "תקציב פוליטי", הרי אנחנו בכל מקרה נהיה בשנה הקרובה בשנת בחירות, אבל חשבתי שהדבר הזה גובל בחוסר אחריות לאומית. אני מבקש להודות לראש הממשלה על התמיכה והגיבוי למהלכים שלנו, ועל כך שגם הוא העדיף את השיקול הלאומי על-פני שיקולי קצר-טווח של פוליטיקה.

כי היום הזה, לא רק עיניהם של אזרחי ישראל נשואות אל הבית הזה. גם עיניהם של המשקיעים הזרים, של חברות הדירוג, של השווקים, בוחנות אותנו ברגעים אלה. ואני קורא לכולנו להתעלות ברגע האחרון מעל לכל שיקול אחר: כי הכלכלה צריכה להיות מעל לפוליטיקה. זו הסיבה שהבאנו לכנסת תקציב כלכלי ולא תקציב פוליטי. כי אנחנו מאמינים באמונה שלמה, שכלכלת ישראל, בעת הזו, חשובה יותר מכל שיקול אחר, וכי הציבור יידע להעניש את מי שיעדיפו את האינטרס הפוליטי הצר על פני האינטרס הלאומי.

ברצוני לנצל את הבמה הזו ולהודות לך אדוני ראש הממשלה, על הנחישות, על התמיכה ועל המאמץ האישי שהשקעת, כדי שלישראל יהיה תקציב נכון, ממלכתי, לאומי ולא פוליטי, ועל כך שוב תודה.

אני מבקש מהכנסת לאשר בקריאה ראשונה את הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2003 התשס"ג-2003).

כמו כן אבקש לאשר בקריאה ראשונה את הצעת חוק תקציב המדינה לשנת 2003 ולהעבירן לוועדת הכספים לצורך הכנתן לקריאה שנייה ושלישית.