ברחובות שלנו

ירושלים היא עיר של מסורת ורחובות רוויי היסטוריה, אולי זו הסיבה לכך ששמותיהם של לא מעט ממקומות הבילוי בעיר קשורים לשם הרחוב בו הם נמצאים. ועוד פרט טריוויה קטן על ירושלים - אם אתה באמת, אבל באמת ירושלמי, יש כמה אנשים שאין סיכוי שלא תכיר, במיוחד עם אתה תופס מעצמך סוג של בליין. כזו היא משפחת גרשקוביץ. כולם מכירים אותם בירושלים, אבל באמת כולם. האח הגדול הוא שף מצליח, שבעבר הפרה-אישה וילד שלו היה אחראי על הרבה מהמסיבות בעיר, והאח הקטן הצטרף למסורת המשפחתית לפני כחצי שנה ופתח בר העונה לשם חבצלת, שבהתאם למיטב מסורת נתינת השמות הירושלמית נמצא, איך לא, ברחוב החבצלת.

אחרי שנה בירושלים הרגשתי שאני כבר מוכנה להיכנס לעובי הקורה של הבליינות הירושלמית הצעירה וכך, מצוידת בחולצה אופנתית ובשכנתי הג'ינג'ית, יצאתי לברר איך באמת נראית הסצנה הירושלמית. לחבצלת הגענו לראות מה קרה למקום מאז שהחליט הבעלים על חיזוק הצד הלייט נייטי שלו והתפריט הוחלף לכזה שמאפשר גם לסטודנטים אביונים כמונו להחזיק חיי לילה.

מהעיצוב המיוחד של החבצלת קשה להתעלם, השקעה כזו לא רואים בירושלים כל לילה. הבר משדר הרבה היפ תל אביבי וכמו שצריך, הוא ארוך מאוד ומצויד כראוי בברמנית יפה (לטובת יושבי השולחנות, לא לדאוג, המלצרית יפה לא פחות) והרבה מאוד אלכוהול. הספייס רחב, נוסח ברים ניו-יורקים ופזורים בו שולחנות בר גבוהים ושולחנות רגילים שמסביבם ישבו צעירים לצד "צעירים פחות".

התפריט מצידו כולל נשנושים קטנים וגם אוכל ברים קלאסי כגון שניצלונים והמבורגר. מתוך כוונות נאיביות של השכמה מוקדמת למחרת, החלטנו, הג'ינג'ת ואני, על שתייה סולידית. הג'ינג'ית התאימה צבעים ולקחה כוס יין לבן (שרדונה תבור 25 שקל) ואילו אני התפרעתי על כוס יין אדום (מאסי 25 שקל). כדי לא לצאת לגמרי חסודות הזמנו אוכל אמיתי. פירות הים המטוגנים (63 שקל) שהזמינה שכנתי וההמבורגר (43 שקל) שהזמנתי אני היו פשוטים וטעימים, והגיעו עם צ'יפס וסלט עלים קטן.

כמו כל ליייט נייט, הבר התחיל להתמלא בערך בשעה 23:00, האורות ירדו והמוזיקה עלתה, מה שלא הפריע לנו להיות באמת קוליות ולנהל שיחה על "החברה הישראלית לאן?". סיכמנו: מי שמחפש חוויה לילית מעוצבת וצעירה, להיות בירושלים ולהרגיש קצת חו"ל, החבצלת תעשה בשבילו את העבודה.