הסניגוריה: "גורמים שונים" זורעים פחד בציבור

הסנגוריה הציבורית פרסמה (יום ג', 04.09.07) את הדוח לשנת 2006. הדוח מהווה למעשה כתב אישום חריף נגד מדיניות אכיפת החוק ואופן קביעתה בידי מקבלי ההחלטות. בין היתר מאשימה הסנגוריה את מקבלי ההחלטות בהחמרה בענישה ובעלייה בשיעור הכליאה וזאת "ללא בסיס אמפירי ובהתעלם מנתונים המצביעים על ירידה בפשיעה".

הסנגוריה מזהירה בדוח מפני "גורמים שונים" אשר "זורעים בציבור פחד מיותר מפני הפשיעה המשתוללת לכאורה בכל מקום בארץ ומבקשים אגב הפחדת הציבור להגדיל את סמכויות מערכת אכיפת החוק, לפגוע בזכויות יסוד של כלל הציבור כמו פגיעה בפרטיות, לכרסם בהליך המשפטי ההוגן המגן על זכויות חשודים ונאשמים ולשלוח אנשים רבים יותר לבתי הכלא לתקופות מאסר ארוכות יותר".

ישראל ייבאה מדיניות כושלת אמריקנית

הסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד ענבל רובינשטיין, הדגישה בדוח כי ישראל "ייבאה" לארץ את מדיניותה הכושלת של ארה"ב בנושא אכיפת החוק. מדיניות הזוכה לביקורת חמורה בשל העובדה כי כאחוז מאוכלוסייתה של ארה"ב נמצא בכלא. לדבריה, "בשנים האחרונות מאמצת החברה הישראלית, על כל שדרותיה, תפיסת עולם לגבי עבריינות ופשיעה אשר מיובאת ישירות מהשיח הציבורי על עבריינות ופשיעה בארצות הברית. על-פי תפיסת העולם הזאת, הפשיעה והאלימות (כמו גם השחיתות) גוברים ומרקיעים שחקים, עד כדי שהם מהווים איום על עצם הסולידריות החברתית. אחד הגורמים החשובים להתפרצות האלימות והעבריינות, כך על-פי השקפה זו, הוא אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק ושל בתי המשפט, ובעיקר נטיית השופטים להקל בעונשים ולרחם על מבצעי עבירות. על כן, הדרך היחידה להתמודד עם התופעה היא בחיזוק מערכות האכיפה ובעיקר בהחמרה בענישה. רק כך ניתן להעביר מסר נורמטיבי ברור וחד, להרתיע עבריינים בפועל ובכוח ולהשיב על כנם את הסדר החברתי ותחושת הביטחון האישי".

לדבריה, "הנרטיב החברתי הזה קיים כמעט בכל מסגרת חברתית: הוא צועק מדפי העיתונים וממרקע הטלוויזיה, הוא משמש פוליטיקאים בנאומיהם, הוא רווח בשיחות הסלון ובהתייחסות של האזרח הפשוט אל המציאות החברתית והוא קונה שליטה בפסקי הדין של בתי המשפט - ובעיקר בפסיקת בית המשפט העליון. הסיפור הזה, שהחברה הישראלית מספרת לעצמה, הפך עם השנים לכל-כך ברור מאליו, עד כי אין כמעט מי ששואל שאלות לגבי המהימנות העובדתית של כל אחד מחלקיו. האם העבריינות בארץ באמת גואה ומרקיעת שחקים? האם האלימות, בקרב בגירים ובני נוער כאחד, היא רבה וחמורה ממדינות אחרות בעולם המערבי (ובהן דנמרק או קנדה)? האם בתי המשפט בישראל אכן רחמנים ורמות הענישה בארץ נמוכות מרמות הענישה בעולם? האם קיימת בכלל קורלציה בין רמות ענישה גבוהות לבין רמות העבריינות? והאם מחקרים (אם לא בארץ אז בארצות אחרות) מלמדים על השפעה הרתעתית של ענישה חמורה?".

הרשויות מתבססות על העיתונאים

מדובר, לדבריה, בשאלות מקצועיות הניתנות לבדיקה ולמחקר אך בארץ אין עליהן כמעט כל דיון. "העיסוק בתחום זה בארץ הוא חלול ואינו מבוסס על נתונים והוא ריק מכל בחינה מקצועית. נציגי הסניגוריה הציבורית נוהגים מדי פעם לשאול נציגים של הרשות המבצעת על מה הם מתבססים כאשר הם טוענים להחמרה בעבריינות. התשובה העצובה שאנו מקבלים היא שנציגי הרשויות מתבססים בעיקר על דיווח עיתונאי".

מאותם מחקרים מועטים הנמצאים העוסקים בשינויים ברמות עבריינות בישראל, "עולה סימן שאלה גדול על התיזה הבסיסית של העלייה החדה ברמת העבריינות והאלימות. התמונה העולה מהמחקרים הללו מצביעה דווקא על מגמה של יציבות, ואולי אף התמתנות, ברמות העבריינות בישראל במהלך שנות ה-90 ושנות ה-2000".

הליך קבלת ההחלטות נעשה, לדבריה, ללא בדיקה ראויה של הנחות יסוד עובדתיות, והדבר מביא "לדיון חלול ומתלהם ולביסוס אכיפת החוק בארץ על פתרונות פופוליסטיים אשר פעמים רבות מידי מתועלים לדרישה לקצץ בזכויות חשודים והנאשמים , להחמיר בענישה ולשלוח אנשים רבים יותר לבתי הכלא".

המשטרה יוצרת תמונה מעוותת

הסניגוריה מדגישה כי בארץ כמעט שאין איסוף נתונים שיטתי בנוגע לעבריינות ופשיעה, והדיונים בנושא, מבוססים על נתונים הנאספים במאגרי המשטרה. בניגוד לנהוג בעולם "משטרת ישראל נוהגת לפרסם 'מספרים מוחלטים' (ללא מכנה השוואתי כגון נתונים אודות פשיעה ועבריינות ביחס לגודל אוכלוסיה ר.א.) בלבד ובכך יוצרת תמונה מעוותת על רמות הפשיעה המדווחת בארץ". נתונים אלו,"אינם יכולים לשמש מקור מהימן ובודאי שלא מקור בלעדי לעיצוב מדיניות אכיפת חוק בישראל".

יתירה מכך, העדר נתונים גורם לכך שהחקיקה וקביעת המדיניות במשרדי הממשלה, כמו גם היישום במערכת המשפט נעשים ללא נתוני מחקר וגם כאשר הם כן מוצגים בית המשפט העליון למשל, מתעלם מהם. "פעם אחר פעם בוחר בית המשפט העליון להתעלם לחלוטין מנתונים המוצגים בפניו או לצמצם מאד את המשמעות שלהם" בהתעלמות זו לדבריה, "יוצר בית המשפט חיץ מלאכותי בין הרובד הרטורי של המשפט לבין המציאות הפרקטיקה של מערכת אכיפת החוק".

ב"עליון" אין חמלה

רובינשטיין מציינת עוד, כי ישראל היא מהמדינות המחמירות בעולם. "בישראל כלואים כ-150 אסירים פליליים על כל מאה אלף תושבים. לדבריה, "התרבות השלטונית בישראל נוטה פשוט לא לבדוק את נכונות הנחות היסוד המביאות לשליחתם של אנשים לבתי הכלא". לא נבחנות השפעות המאסר על העבריין ועל בני משפחתו וגם לא נבחנת השפעת ריבוי שימוש בכליאה על עלייה או הפחתה ברמת העבריינות בגלל. "התיזה כאילו עונש מאסר הוא הפתרון הטוב ביותר לבעיות חברתיות רבות ומגוונות היא כל כך יסודית בדרך החשיבה של רבים מאנשי המשטרה, הפרקליטים, השופטים וחלק מחברי הכנסת עד כי איש לא חושב שראוי וכדאי לבדוק אותה".

בהקשר זה מותחת רובינשטיין ביקורת גם על המדינות שבה נוקט לאחרונה בית המשפט העליון, מדיניות של מתן משקל הולך וגובר "לאינטרסים של גמול והרתעה על-פני יחס של חמלה כלפי אנשים שעבריינות אינה אורח חיים עבורם או על-פני אינטרסים צופים פני עתיד של שיקום, דאגה למשפחת הנאשם ושילובו הבריא של האדם בקהילה".

לדבריה, בשנים האחרונות ניכר כי "הרוב המכריע של הערעורים לבית המשפט העליון על חומרת העונש, נדחים. זאת כאשר הערעורים נוגעים לעונשי מאסר אשר הוטלו על אנשים צעירים מאד והגם שמדובר במערערים הבאים מרקע של עזובה ודלות או לוקים בנכות שכלית או נפשית, דברים שהובילו אותם לביצוע המעשה העברייני. כל אלה גם כאשר קיימת המלצה של שירות מבחן להמנע מעונשי מאסר או להסתפק במאסר קצר לצורך הרתעה. לעומת זאת ערעורי המדינה בגין קולת העונש מתקבלים בשיעורים גבוהים ביותר".

הפתרון אינו "אלימות מצד המדינה"

חשוב להדגיש, כותבים מחברי הדוח, "אין בכוונתנו לטעון שאין בכלל בעיות של אלימות ועבריינות בחברה הישראלית. כמי שמייצגים אנשים רבים אשר עברו על החוק אנו ערים גם לתופעות של עבריינות קשה, אלימות אכזרית, אלימות מינית, עבריינות רכוש ועבירות אחרות. אנו אף סבורים (הגם שהדברים לא נבדקו) שבשנים האחרונות נוצרו בעיות חברתיות חדשות, אשר מתרגמות גם להתנהגות עבריינית, שהן תוצאה של גלי העלייה, של נוער מנותק ושל עזובה פיזית ורגשית באזורים שונים. אפשר כי נוצרו גם דפוסי עבריינות חדשים וקשים יותר בכל הקשור לפשיעה מאורגנת. אין בכוונתנו להקל ראש בתופעות הללו, אך נדמה כי נכון יותר להתייחס באופן מושכל וממוקד לבעיות, תוך חיפוש אחר פתרונות הולמים, במקום לשקוע בתוך תחושת החירום כי כל דבר בחברה הישראלית הוא אלים ורקוב, וכי התגובה הראויה לכל הבעיות היא אלימות מצד המדינה".