בית המשפט: הלכת השיתוף חלה על "נכסי קריירה"

בפסק-דין שאינו פחות ממאלף, בראשותו של כבוד סגן נשיאת בית המשפט, השופט ריבלין ובהסכמת השופטת נאור והשופט רובינשטיין, שהוסיף מדבריו, קבע בית המשפט העליון כי "נכסי קריירה" הינם נכס שהושקע בו על-ידי בן זוג אחד ונתקיים בו ויתור מצד בן-הזוג האחר.

כמו כן, נקבע כי ככלל יהא התשלום החד-פעמי, המקל על ההפרדה הסופית בין הצדדים ואשר לא נדרש בו מנגנון גביית התשלומים, עדיף על התשלום העתי. למרות זאת, ככל הנראה במקרה של קטינים, בגיל אשר מחייב את הוריהם לשמור על קשר עד להפיכתם לבגירים (יש לזכור כי בעניין הלכת השיתוף מדובר בזוג הנשוי מעל 35 שנים, אשר ילדיהם (לרוב) כבר בגירים). ולעיקרי פסק-הדין:

60 שניות על הלכת השיתוף

בני הזוג נשוא פסק-דין זה התחתנו במהלך 1971 ועל-כן חלה עליהם הלכת השיתוף, לפיה "בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת" (ר' בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול). מטרת הלכת השיתוף הינה צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, אך היא גם ניתנת לשינוי על-ידי בני-הזוג. המבחן לקיומו של שיתוף כזה צומצם עד כדי דרישה למינימום חיים משותפים נמשכים תחת קורת גג אחת.

שיתוף ב"נכסי קריירה"

התפישה המתאימה לחלוקת "נכסי הקריירה", גם בגדר הלכת השיתוף (ההלכה שחלה בעניין זה), דומה לזו הגלומה בהסדר איזון המשאבים. כלומר, אנו בוחנים את הפער שנוצר בין בני הזוג בזמן ועקב הנישואין ומאזנים אותם על-ידי תשלום כספים או שווה-כסף. כלומר - מדובר בפער שנוצר, אשר יש לקזז ממנו את התרומה לכושר ההשתכרות הנובעת מכשרונו האישי של הבעל (במקרה זה) וכן את כושר השתכרותו שנוצר טרם או לאחר הקשר הזוגי - ובעצם מדובר בחלק שהוא תוצר של המאמץ המשותף, אותו יש לחלק בחלקים שווים.

בנוסף, יש להתחשב בקריטריונים נוספים, דוגמת תקופת הקשר הזוגי, גיל בני הזוג, אופק השתכרותם והפרש ההשתכרות כשלעצמו וככל שניתן לאתר אותו, גם מרכיב הויתור של כל בן זוג עבור בן זוגו.

מהם "נכסי קריירה"?

מבלי להציב רשימה סגורה, מדובר בכושר השתכרותו של אדם, או במילים אחרות שיפור הכושר להשתכר בזמן ועקב הנישואים עצמם וכן, יסודות נוספים דוגמת השכלה, ניסיון ומוניטין אישי שנצברו לאורך תקופת הקשר הזוגי (למרות שאינם מרכיבים נפרדים בהכרח).

בעניין זה מדובר בנכסים שאינם ניתנים ל-'פירוק', במשמעות הרגילה של פירוק שיתוף, אלא על-פי הסדר איזון משאבים, אותו מאזנים בכסף או בשווה-כסף. מדובר בעניין זה אך ורק בנכס קיים ולא בנכס שיתקיים בעתיד, כמו זכות שלא נולדה.

בכך, הגיע השופט ריבלין למסקנה, כי ראוי שהלכה זו תתפתח "עקב בצד אגודל", שכן שוני הנסיבות בין מקרה למקרה אינו מוגבל וכי מדובר בתרומה בלתי-מוחשית, אשר קשה לכמת, אך הקושי אינו מאיין את קיום הזכות.

תשלום חד-פעמי או תשלום עתי?

לתשלום עתי שני יתרונות עיקריים - התאמת התשלום לשינוי בחיים המקצועיים של בן הזוג ובכך לא "נכפית" עבודה על בן-הזוג השני ויש בה כדי להקל את עול התשלום בכך שאינה כופה תשלום אחד משמעותי.

חסרונות התשלום העתי הם יתרונות התשלום החד-פעמי - החשיבות בהפרדת בני הזוג באופן סופי והצורך במערך ארגוני שיעסוק בגביית התשלומים ובכורח יאלץ התדיינויות חוזרות ונישנות לויסות גובה התשלום. כמו כן, קיים חשש שהמשלם לא יוכל לעמוד בתשלומים ואין לנהוג בפטרנליזם לפיו בן הזוג שיקבל את הכסף בתשלום אחד יבזבז אותו לריק. בעניין זה יש לראות תשלום זה כנזק לא-ממוני "רגיל".

לכן, ככלל יש להעדיף את שיטת התשלום החד-פעמי, אך אין מדובר בקביעת הלכה, שכן יש להתאים אותה לנסיבות, בעיקר כאשר התשלום החד-פעמי כשלעצמו לא ייצור הפרדה מיידית של בני הזוג, בעיקר כאשר ישנם קטינים אשר שני ההורים ידאגו לחינוך ילדיהם עד גיל 18.

המקרה בעקבותיו נוצר פסק-הדין

באופן הפרטני, קיים פער הכנסות גדול בין שני הצדדים, כשהבעל הוא רו"ח עצמאי והאשה יועצת חינוכית. פער זה היה חסר חשיבות בזמן הנישואים, אך מאחר שכושר ההשתכרות של הבעל נרכש במהלך הנישואים ומאחר שהאשה דאגה לבית ולגידול הילדים ובכך אפשרה לו פיתוח הקריירה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי החלוקה הראויה היא שני שלישים לבעל ושליש לאשה. מסקנה זו התקבלה בבית המשפט העליון.

אלא, שבית המשפט לענייני משפחה קבע תשלום עתי של 3,000 ש"ח עד הגיע הבת לגיל 18 או עד סיום לימודיה בבית ספר על-יסודי, לפי המאוחר וכן כי לאחר מכן ישולמו 4,500 ש"ח, בכפוף לשינוי נסיבות מאת הבעל. גם בית המשפט המחוזי קיבל מסקנה זו ודחה את הערעור, אך לא כן בית המשפט העליון, אשר קבע כי התשלום החד-פעמי יעמוד על 250,000 ש"ח עד 3 תשלומים, וקיבל את חלק זה של הערעור.