מחיר ההפרה: פיצוי הולם למאהבת

בית המשפט העליון פרסם (יום ב', 27.08.07) החלטה שניתנה על-ידי הנשיא (בדימ.) של בית המשפט העליון אהרן ברק הקובעת כי הפרת הבטחת נישואין שנתן גבר נשוי לאשה, בהיותו נשוי לאשה אחרת, מחייבת אותו בפיצוי על נזקיה של המאהבת. ברק ביטל בכך החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי אשר פטר את הגבר מתשלום הפיצוי.

הפרשה החלה בהיכרות במפעל, בין גבר נשוי ואב לשניים לרווקה צעירה. במשך השנים הלך והתהדק הקשר ביניהם. האשה אומנם נישאה במהלך הקשר עם גבר אחר ואף ילדה לו בן, אך בד בבד נמשך הקשר עם הגבר הנשוי ולבסוף הוא אף שכנע אותה להתגרש מבעלה תוך שהוא מבטיח לה כי גם הוא יתגרש למענה והם יינשאו.

האשה אכן התגרשה אך הגבר לא. הקשר ביניהם נמשך והיא אף הרתה לו בפעם החמישית ובניגוד לעבר, סירבה לבצע הפלה. הגבר חזר בו מהבטחתו לשאת אותה לאשה ולאחר הולדת בתו ניתק את הקשר.

"מחוזי": הבטחה לא מוסרית

בית משפט השלום קיבל את טענות האשה בדבר הפרת הבטחה לנישואין וחייב את הגבר לשלם לה סכום של 1000 שקלים לחודש עד שתנשא או לתת לה תשלום חד פעמי של 35 אלף שקלים.

בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וקבע כי היא נוגדת את "תקנת הציבור". בית המשפט קבע כי ההלכה שהתגבשה היא "שהבטחת גבר נשוי לשאת אשה יהיה לה תוקף כל עוד מדובר במצב שהנישואין בזמן ההבטחה היו מעורערים מהיסוד. אולם במצב בו לא מצליחה האשה להוכיח כי חיי הנישואין לא היו מעורערים, לא ייתן ביהמ"ש תוקף להבטחה שכזו ויבטל אותה בשל היותה בלתי מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור".

ביהמ"ש אינו יכול להשאר אדיש

ההחלטה התהפכה שוב בבית המשפט העליון. השופט ברק קבע כי על הגבר לפצות את המאהבת על נזקיה. בית המשפט "אינו יכול להיות אדיש להסכמה להנשא ואינו צריך להשאיר הסכמה זו 'במשבצת' המעניקה חופש החלטה לכל אחד מהצדדים", כתב. לדבריו, "הפרת ההבטחה להינשא עשויה לגרור נזק לצד השני. אין כל צידוק ענייני שלא לאפשר קבלת פיצוי על נזק זה. חירות הנישואין אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים".

עוד כתב ברק כי ההבטחה להינשא כרוכה בהוצאות כספיות נכבדות. אם כך, "מדוע ישוחרר הצד החוזר בו מהבטחתו מעמידה בהוצאות אלה? בצדק ציינו פרידמן וכהן כי 'בניגוד להסכם ידידות גרידא, כרוכה הבטחת נישואין בהיבטים רכושיים, והיא מהווה הכנה לקשר משפטי מובהק, הוא קשר הנישואין'.

פגיעה בהיבט הרכושי של ההבטחה להינשא צריכה להיתקל בתגובה 'רכושית' בדמות פיצויים על הנזק שנגרם. דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי", הוסיף ברק.

נעלמה הסלידה

בהמשך התייחס ברק לשינויים שחלו בחברה הישראלית ביחס אל מוסד הנישואין. "השמירה על מוסד הנישואין "הינה ערך חברתי מרכזי...עם זאת, במהלך השנים השתנו התפיסות החברתיות ביחס לסיום קשר הנישואין ולתופעת הגירושין. ישנה הכרה בכך שגירושין
הפכו חלק ממציאות החיים. הסכמי ממון שעורכים צדדים לפני הנישואין שדנים באפשרות של גירושין, אינם נחשבים כיום מנוגדים לתקנת הציבור...גם הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום ודיני הידועה בציבור - שבהתפתחותם תרמו המחוקק ובית המשפט גם יחד-יוכיחו".

ההגנה על מוסד הנישואין לא תבוא בדרך של הקרבת זכויותיו של הקורבן להפרת הבטחת נישואין, כתב עוד ברק, "אין להטיל על הנפגע את מחיר התמיכה החברתית משפטית במוסד הנישואין. זאת ועוד כאשר אדם נשוי מבטיח להתגרש ולהנשא לאחר, יש להניח כי קשר הנישואין הוא רופף בודאי אין בו הנאמנות והחיבה ההדדית המאפיינים קשר זה".

"הרס חיי הנישואין כמו גם פגיעה אחרת בבן הזוג החוקי, נובעים מהתנהגותו של האדם הנשוי. התנהגות זו ולא פסיקת הפיצויים היא החותרת תחת מוסד הנישואין. התנהגות זו גורמת עוול כפול, הענקת פטור מאחריות בקשר להתנהגות זו רק מחזקת את העוול שנגרם מבלי לשרת תכלית חברתית אמיתית. במובן מסויים הפטור אף נותן הכשר להתנהגות זו באשר הוא מטיל את ההפסדים והסיכונים כולם על הצד השני".

נושא באחריות משפטית ויפצה

בהחלטה ציין ברק כי התוכנית של השניים הללו להנשא כאשר כל אחד יסיים את קשר הנישואין החוקי שלו, היתה ידועה לסביבתם. "התוכנית עברה גם למישור המשפטי בין הגבר לאשה התגבש חוזה מחייב", ומשלא עמד בהבטחתו כלפי האשה "אין כל הצדקה לפטור אותו מאחריות משפטית והיא זכאית לפיצוים בגין הנזקים הממוניים והלא ממוניים שנגרמו לה עקב הפרת החוזה".

סעיף 31 לחוק החוזים חל במלואו על מקרה זה, כתב ברק, "האשה מלאה חיוביה על-פי ההסכם. היא התגרשה מבעלה בסיוע שנתן לה הגבר וכאשה פנויה היתה נכונה בכל עת להנשא לאיש תוך שהקריבה לשם כך את מיטב שנותיה. היא ניהלה עימו מערכת יחסים ממושכת. הצדק דורש - וקשה לתאר מקרה קיצוני יותר מהמקרה שלפנינו כי האשה תפוצה על נזקיה".