ביהמ"ש: העיריה תפצה אדם שנפגע מסוס

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב הטיל (יום ג', 21.08.07) על עיריית נתניה את החובה לפצות תושב שנפגע מסוסים דוהרים בשעה שרץ על חוף הים. בית המשפט קבע כי העיריה הפרה את חובת הזהירות כלפי התושב כיוון שלא נקטה צעדים נגד המשך פעילותה ללא רישיון של חוות סוסים אשר ממנה הגיעו הסוסים לחוף הים.

אהרון בן שטרית נפגע בפברואר 1998 מרוכבי סוסים במהלך ריצה ספורטיבית בחוף בלו ביי בנתניה. באי-כוחו, עוה"ד בנבנישתי ויקירביץ', הגישו תביעה נגד הרוכבים, נגד המדינה ונגד עיריית נתניה שבתחומה חוף בלו ביי.

בהחלטה דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב רנה משל את התביעה שהופנתה נגד המדינה. "העיריה היא האחראית הישירה לחופים שבתחומה וכי תפקיד המדינה הינו לפקח ולסייע לעיריה במילוי תפקידה". חובתה של המדינה לדבריה "קמה מכוח פקודת המשטרה" וזו לא הפרה את חובת הזהירות כיון שמדובר באירוע שהתרחש בחורף ולא בקיץ ולעיתוי זה יש "השלכה על תוחלת הנזק הצפויה כתוצאה מכך גם על אמצעי הזהירות בהם היה על המשטרה לנקוט". השופטת הוסיפה כי מקובל עליה כי המשטרה יוצאת ידי חובתה גם אם היא מגיבה רק לתלונות קונקרטיות בדבר רוכבי סוסים היורדים לחוף הים או המסכנים את בני האדם הנמצאים בחוף הים. "במקרה דנן אין טענה כי היתה תלונה כזו ממנה התעלמה המשטרה".

כאמור את עיקר ביקורתה הפנתה השופטת כלפי התנהלותה של עיריית נתניה, שכן הסוסים הפוגעים יצאו מחוות סוסים אשר פעלה ללא רישיון עסק. תופעת דהירת הסוסים באזור היתה ידועה לכל הגורמים הרלוונטיים, קבעה השופטת, ולכן העיריה היתה צריכה לצפות את הנזק שנגרם. "העיריה יכולה היתה ואף היה עליה לצפות כי המפגש בין סוסים על רוכביהם לבין בני אדם הרצים על חוף הים עלול להסתיים באסון... וכי הדבר עלול להתרחש בחודשי החורף", כתבה משל.

היא דחתה את טענת העיריה שיוצגה על-ידי עוה"ד ר. אגולסקי לפיה "בהעדר איסור כללי על רכיבה על סוסים בשפת הים בחודשי החורף לא היתה לה כל חובה למנוע רכיבה זו", וכתבה כי "אם סברה העיריה כי בחודשי החורף זכאים רוכבי סוסים לרכב על שפת הים, ייתכן שהיה עליה לאסור כניסת בני אדם לחופים בתקופה זו של השנה ולכל הפחות היה עליה לדאוג להזהירם באופן ברור, כי בעשותם כן נוטלים הם על עצמם סיכון".

העיריה היתה מודעת לקיומה של חוות הסוסים ולכך שהיא פועלת ללא רשיון כחוק, כתבה השופטת, "לא זו אף זו. העיריה היתה חייבת מכוח חוק רישוי עסקים לפקח על חוות הסוסים, בין היתר לשם התכלית של מניעת סכנות לשלום הציבור ולדאוג לכך שלא תפעל ללא רישיון עסק וללא נקיטה באמצעי בטיחות הולמים לרבות ביטוח לפעילותה... נוכח ידיעת העיריה כי רוכבי סוסים רבים נוהגים לרכב על שפת הים, וכי בני אדם רבים שרצים על שפת הים, היה עליה לצפות כי כתוצאה מאי פיקוח מצידה על חוות הסוסים (לרבות אי שימוש בסמכותה להוציא צו סגירה לחווה זו או להטיל עליה קנסות) בעלי החווה עלולים לפעול ללא כל הקפדה על כללי בטיחות ולאפשר לרוכבים בלתי מיומנים לצאת את שטחה ללא הדרכה וללא ליווי אדם מוסמך ולרכב בשפת הים באופן העלול לסכן את שלום הציבור. צפיות זו היא שיוצרת את חובת הזהירות הקונקרטית של העיריה".

העיריה "לא נקפה אצבע" על-מנת למנוע "מפגש טרגי בין רוכבי הסוסים לבין מי שעוסק בספורט על שפת הים, בסברה כי בחודשי החורף חוף הים הינו הפקר, הפרה העיריה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה כלפי התושב שרץ", קבעה השופטת.

עם זאת היא הטילה על התובע "רשלנות תורמת" בשיעור של 20% בשל אחריותו לדבריה לפגיעה בו "התובע הבחין בסוסים בדהירתם. למרות זאת לא האט במרוצתו שכן סבר בתום לב כי יוכל לעקוף את הסוסים ולא להיפגע. יתכן שהתובע התבסס עת שקל צעדיו על ניסיון העבר שלו ממנו הסיק כי ניתן להתקרב אל הסוסים גם בריצה מבלי להיפגע, או שסבר כי רוכבי הסוסים יסיטו אותם הרחק ממנו וייתכן גם שלו היו רוכבי הסוסים מנוסים יותר אכן היה ביכולתם לשלוט טוב יותר בסוסים ולמנוע את הפגיעה. אלא שאין די בכך כדי לשלול מסקנה בדבר הרשלנות התורמת של התובע שהעיד כי המצאותם של סוסים בחוף הים היתה תופעה ידועה וכי היה מודע לכך שהסוסים מסכנים את הרצים על שפת הים... התובע יכול היה לצפות את הנזק שייגרם לו היה לנקוט אמצעי זהירות כדי למנוע את הפגיעה בו... בהתעלמו מן הסכנה ובסמכו על הניסים, התרשל התובע".