בג"צ דחה עתירת עובד זמני לקבלת פנסיה

בית המשפט העליון דחה על-הסף דרישה עובד זמני לקבל קצבת פנסיה. בג"צ פסק, כי "הזכות לפנסיה מבוססת על הוראות מיוחדות בחוק, על הסכמים קיבוציים, על חוקות פנסיה למיניהן או על חוזה עבודה אישי. אין מדובר בזכות אוטומטית הקמה לכל עובד באשר הוא עובד."

ד"ר נחום מנחם עתר לבג"צ בעילה, כי בית הדין הארצי פרש באופן שגוי את חוקת הגמלאות של הטכניון, שם עבד כמורה לחינוך גופני. מנחם הועסק על-ידי הטכניון כמורה לחינוך גופני בין 1979 ל-1999 בהיקף משרה של 11 שעות שבועיות, בכתבי מינוי לתקופות קצובות של 10 חודשים. במקביל, עבד נחום כמורה לספורט במכללת וינגייט בהיקף משרה שנע בין 100 ל-130 אחוזים.

בשנים 1988-89 פנה נחום לטכניון וטען לזכאותו לפנסיה עם פרישתו, אך הטכניון לא הסכים לכך והבהיר עמדתו בכך, שחוקת הגמלאות של הטכניון, שהיא הסכם קיבוצי המעגן את הסדר הפנסיה בטכניון, חלה רק על עובדים קבועים בטכניון, כאשר תנאי מקדים הוא עבודה במשרה מלאה. נחום סרב עקב כך לחתום על כתב המינוי הכולל את התוספת והפסיק עבודתו בפברואר 1999 ועם הפסקה זו שולמו לו פיצויי פיטורים מוגדלים והוא נהנה מזכויות נוספות שצבר במהלך עבודתו בטכניון.

נחום עתר לבית הדין האזורי בחיפה בטענה כי הועסק כעובד קבוע ולכן זכאי לפנסיה לפי חוקת הגמלאות. בית הדין דחה את התביעה, אך קבל את תביעתו על פיטורים שלא כדין. נחום ערער על הקביעה, לפיה חוקת הגמלאות אינה חלה עליו לבית הדין הארצי והטכניון ערער מנגד על קביעת הפיטורים שלא כדין.

בית הדין הארצי דחה את ערעורו של נחום וקיבל את ערעור הטכניון, שכן חוקת הגמלאות אינה חלה על נחום, הואיל ואינו מועסק במשרה מלאה וכתוצאה מסתברת אינו עובד קבוע. מדובר במי שהועסק יומיים בשבוע ולא חמישה, כנדרש, ובעובד שעבד במקביל במכללת וינגייט בהקף משרה שבין 130-100 אחוז. לאור זאת, קבע בית הדין הארצי, כי נחום אינו זכאי לקביעות וממילא לא חלה עליו חוקת הגמלאות ועל-כן, אינו בעל זכות לקבל פנסיה מהטכניון.

הוסיף בית הדין הארצי וקבע כי דין ערעור הטכניון להתקבל, שכן נחום לא פוטר, אלא עבודתו הופסקה עקב אי-חתימתו על החוזה וביטל את קביעת בית הדין האזורי לשלם לנחום פיצויים על פיטורים שלא כדין.

נחום טען, כי בית הדין הארצי טעה באופן מהותי, שכן חוקת הגמלאות פורשה תוך התעלמות מתכלית דיני הביטחון הסוציאלי. כמו כן טען, כי אף אם יקבע שאכן הועסק במשרה חלקית, ראוי שיקבעו לו את שיעור הזכויות הסוציאליות המגיעות לו באופן יחסי לשיעור המשרה. בנוסף טען, כי מורים שפרשו ושהועסקו 8 שעות שבועיות מקבלים כיום פנסיה מהטכניון, שמצדו לא הציג ולו מקרה יחיד של מורה שהועסק במשרה של 24 שעות. עוד במישור העובדתי טען, כי הועסק ב-60 אחוז משרה בשש השנים האחרונות בטכניון ובוינגייט ב-50 אחוז בלבד.

בג"צ קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן: "הזכות לפנסיה מבוססת על הוראות מיוחדות בחוק, על הסכמים קיבוציים, על חוקות פנסיה למיניהן או על חוזה עבודה אישי. אין מדובר בזכות אוטומטית הקמה לכל עובד באשר הוא עובד."

"לא ברורה טענתו של הותר לגבי עצם העסקתו באמצעות כתבי מינוי מתחדשים, שכן כאמור, שימש הוא כעובד שמני במסגרת [הטכניון], ועבד במשרה מלאה (ויותר) במקום אחר."

שני בתי הדין, האזורי והארצי, קבעו כי העותר הועסק בהיקף חצי משרה בטכניון ובהיקף של 100 עד 130 אחוזי משרה בוינגייט ואין בג"צ מתערב בעובדות שנבחנו בשתי ערכאות.

עוד נקבע, כי נחום מבקש להציג את עניינו כעניין עקרוני, אשר יש בו כדי להצדיק את התערבות בג"צ. אלא, שבג"צ מתערב בפסיקת בית הדין הארצי אלא במקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין וכי הצדק מחייב התערבות, אך אין זה כך במקרה זה.