צ'רלי וחצי

איך נראה הסיוט האולטימטיבי של שף? כנראה ככה: יום פתיחה, ליתר דיוק ערב הרצה, התפריט עדיין מחורר למשעי, חלק מהמנות אין, חלק מהמנות לא בטוח שעובדות, עוד לא פרסמת בשום מקום והנה מתברר שהציבור דווקא התגעגע עליך וצובא - טוב, בואו לא ניסחף - וניקהל על דלת הכניסה. אתה פותח את הדלת ומה פורץ פנימה? לא מבקר מסעדות אחד אלא שניים (השמים את פעמיהם לשני שולחנות שונים, כמובן). האמת? זוועה.

צ'רלי לוי, כן, ההוא שעשה חיל במסעדת 'הרצליה' לפני שנים אחדות, הוא האומלל שחווה את הסיוט המפוקפק הזה לפני כמה ימים, והיה נחמד (מצד אחד) לראות אותו מתלהב, מתרגש ונפעם מקבלת הפנים, ומלחיץ (מצד שני) לראות אותו מזיע מלחץ, אומר "חבר'ה, זה רק הרצה" ובאופן כללי להבין שאתה (וגם הקולגה בשולחן הסמוך) מחרב לו את הכיף של הפתיחה.

המקום החדש של לוי נקרא 'ז'וליין' והוא שוכן בצילו של מגדל שלום בתל אביב. קודם כל, זו אחת המסעדות היפות בארץ. מדובר בביסטרו, אבל באמת ביסטרו, לא הסיסמה שכבר הפכה לשחוקה אלא הדבר האמיתי (בגרסה מקומית, כמובן): מקום קטן יחסית המגיש אוכל צרפתי פשוט למדי במחירים סבירים. מצד אחד, אתה לא אמור להרגיש שם חגיגי. מצד שני זה בטח ובטח שלא אוכל רחוב. מהבחינה הזו, העיצוב של 'ז'וליין' קולע בול: יפה שם, אבל לא מכופתר מדי. המטבח פתוח ואפשר לראות את הטבחים בפעולה (בניגוד למטבחים רבים של מסעדות אחרות, המטבח הקטן של 'ז'וליין', על חלונותיו, קישוטי הקרמיקה והשמחה שבו, נראה כמו מקום שכיף לעבוד בו), הריצפה והשולחנות מעץ ויש גם קומה שנייה נעימה ואינטימית עם שירותים חמודים להלל. זה בדיוק כמו המקומות האלה שאתה מוצא בפאריס ושואל למה אצלנו אין. אז הנה יש, ועוד ברחוב אחוזת בית.

ונעבור לאוכל: פשוט, טעים, לא מפונפן מדי ואפילו כולל כמה פריטים שיש רק כאן. למשל האומלט המוקצף שעליו גאוות הבית - חטא כולסטרולי מזעזע על טהרת הביצים והחמאה (וזה עוד בלי לספור את הפרמזן או מחית הכמהין הלבנות שאפשר להוסיף מלמעלה). גם טארט השוקולד המריר והאמרטו, המנוקד בשבבי שקדים ונהנה מטעם מריר באמת הוא מנה שרק בשבילה כבר כדאי לבוא לכאן.

אבל יש עוד הרבה אפשרויות מעניינות בתפריט: סביצ'ה של בורי ומנגו, פסטייה (יש גרסת עוף ויש גרסת דגים) שבה נותן לוי דרור לגנים הצפון אפריקנים שלו (הייתי שמח לומר זאת גם על שותפו למטבח, אביהו ויינגרט, אבל בינינו, צפון אפריקני הוא לא), סטייק מצוין ברוטב סמיך וכבד, מטיאס על שעועית לבנה (או, הנה ויינגרט מביא משהו מהעדה) וגרסה אישית מאוד לעוגת נפוליאון - בלי שכבות (הידד!) כך שאפשר לאכול אותה בלי לעשות פדיחות.

כל המנות האלה מוגשות בכלי חרסינה של פעם, עם פרחים קטנים ואמרות זהב, כאלה שיעשו לך אפילו בארוחת עסקים של אמצע השבוע מצב רוח של ירח דבש שני. בטור ה"טעון שיפור" אפשר לציין את השניצל (כאן קוראים לו 'אסקלופ עוף') שלא כל כך קלע ואת הבאגט התעשייתי והסתמי המוגש כאופציית הלחם היחידה, אבל מה זה לעומת אומלט תפוח, זהוב וניחוחי שפיגורה מסדר הגודל של צ'רלי לוי מקציפה לך במשך שתי דקות רצופות במטבח (אתם יודעים מה זה להקציף במטרפה ידנית שתי דקות רצוף?! זה נצח מטבחי).

השירות בז'וליין ידידותי וקשוב; לא כל כך מקצועי או מכופתר, אבל זה כל החן: אני מעדיף את הפיתוח הישראלי של מלצרי ביסטרו מאירי פנים ובלתי מקצועיים, על פני המקור הצרפתי שגורם לך להפטיר במרירות "נו טוב, אנטישמים".

'ז'וליין' פתוחה לבוקר, צהריים וערב, היא אינה יקרה (אבל לא ממש-ממש זולה) ואין הכרח לאכול בה ארוחה מלאה: אפשר בהחלט לשבת על הבר הקטן הנשקף למטבח, לפטפט עם הצוות, לשתות כוסית יין או קאווה במחיר סביר ולאכול את האומלט המוקצף של צ'רלי לוי, שהפך את תל אביב באחת למקום ש(אפילו עוד יותר) כיף לחיות בו.

ועוד משהו:
אם כבר דיברנו על סוגיית המקור הצרפתי והביצוע הישראלי, בואו נדבר על משהו שלצרפתים יש בשפע ולנו במשורה: שיק. אי אפשר להגדיר שיק, זה משהו שיש או אין וזהו. אבל כשאתה פוגש אותו אתה לא יכול להתעלם ממנו או להפסיק להתפעם ממנו ולהתקנא בבעליו.

לקרן קרמרמן, שחתומה על מיתולוגיה קולינארית מקומית כמו 'קרן' המקורית ו'לילית' יש תועפות של שיק. כן, שיק צרפתי (אפילו שהיא בכלל אמריקנית במקור וישראלית זה שנים רבות). היא פשוט יודעת אוכל, מבינה אוכל, חיה ונושמת אוכל ונראה שכל מה שהיא עושה יוצא נכון.

השילוב המנצח של פשטות וסגנון עובד אצלה תמיד, לא מזיע אף פעם ומותיר אותך עם ההרגשה שלא רק נהנית, גם למדת. עכשיו יש לה מקום חדש בשם 'הוראס' ביפו. כמו ב'לילית', גם כאן, ב'הוראס', לא ברור אם מדובר בגלריה שגם מגישה אוכל או במסעדה שמוכרת פריטי אמנות. כמו ב'לילית' גם כאן האוכל קליפורני במידה, העיצוב מרהיב, החיבה לקרמיקה ופירזול נשמרה ואפילו הסכו"ם אותו סכו"ם.

המקום החדש קרוי על שמו של אספן האמנות ובעל הגלריה המנוח הוראס ריכטר. יש פורטרט שלו על הקיר וגם פרסקו של הנוף שנשקף מגג ביתו היפואי. מבחינת אוכל, יש כאן קלאסיקות של קרן קרמרמן כמו אנטיפסטי, סלט קיסר, עוגת תפוחים וקלבדוס ונשיקות מרנג ענקיות וכמובן גם חידושים כמו מנות סביצ'ה, מנה טעימה וגדולה של מבחר נקניקיות, מנות של לביבות (צמחוניות או עם דגים) וגרסה אישית ומקורית לגספאצ'ו, המועשרת באיולי.

בניגוד לגלגולים האחרונים של 'לילית', 'הוראס' אינה כשרה ולכן התפריט שלה נרחב ומרתק יותר. כרגיל אצל קרמרמן המקום נראה כמו חלום (שימו לב לחצרונת!) ואין ספק שזה המקום לקחת אליו דייטים, תיירים וגם סתם אנשים שחשוב לך שיחשבו שככה החיים שלך נראים ברגיל.

הוראס
עולי ציון 34 יפו, 077-2160041

ז'וליין
אחוזת בית 1 תל אביב, 03-5100264