טענה: גביה בלתי חוקית נגד הפלשתינים

האגודה לזכויות האזרח דורשת לחדול מגביית מיסים וחובות מפלשתינים במזרח ירושלים באמצעות מחסומים. לטענת האגודה מדובר בשיטת גביה בלתי חוקית המופעלת רק כלפי פלשתינים במזרח העיר ופוגעת בזכויותיהם.

בעתירה שהגישה (ד', 8.8.07) האגודה נטען כי הרשות למיסים, הביטוח לאומי ובשיתוף של המשטרה החלו בגביית מיסים וחובות מפלשתינים על-ידי הצבת מחסומים ניידים במזרח העיר.במחסומים אלו מעוכבים כלי רכב העוברים במקום וכאשר נמצא כי נגד בעל הרכב או מי מבני משפחתו תלוי ועומד חוב לרשויות הגביה, מתבקשים המעוכבים לשלם את החוב במקום, אחרת כלי הרכב מעוקל.

בעתירה מובא סיפורו של אחד העותרים, מנפגעי "שיטת הגביה", מנהל המרכז לחקר החברה הערבית בישראל במכון ון ליר בירושלים וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח, ד"ר עאדל מנאע.

מנאע עוכב ב-7.3.06 במחסום גבייה כשהיה בדרכו לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. "הוא הספיק לנסוע רק כמאתיים מטרים, כשנתקל בשוטר שהורה לו לעצור בצד הכביש ולהציג את תעודותיו. הוא עשה כמבוקש, ציין כי הוא ממהר ליעדו וניסה לשאול מהי העילה שבגינה עוכב. באותה שעה התפתח במקום עומס תנועה משני צדי הכביש, שכן שוטרים נוספים עיכבו באופן דומה נהגים נוספים, בשני כיווני התנועה.

במרחק של כמה מטרים מן הכביש חנה רכב אזרחי, אליו לקח השוטר את התעודות שמסר לו מנאע ומסרן לאנשים שישבו בו. כעבור כעשר דקות שב השוטר אל מנאע, אשר המתין בתוך רכבו, והודיע לו, כי תלוי נגדו חוב במס רכוש, שאת מחציתו, סך של 7400 ₪, עליו לשלם במזומן בתוך 30 דקות, אחרת יעוקל רכבו וייגרר משם".

מנאע כך נטען בעתירה הופתע שכן "ידע אומנם כי עניין כלשהו תלוי ועומד בינו לבין מס רכוש בעקבות רכישה של חלקת אדמה כלשהי בעבר, אולם היה תחת הרושם כי העניין מצוי בהליך של הסדר, שכן עורך דינו טיפל בעניין, ואף דיווח לו כי בחשבונו במס רכוש צבורה לו יתרה, אשר תוחזר לו בקרוב. הוא מעולם לא שמע על קיומו של חוב כלשהו למס רכוש, לא כל שכן התראה על צעדים כלשהם, שעלולים להינקט נגדו אם לא ישלם חוב שכזה. על כן, מחה בפני השוטר על ההודעה שנמסרה לו, אולם הדבר לא שכנע את השוטר".

מנאע הוסיף כי אין ברשותו סכום כסף כה נכבד במזומן, וכי על-מנת לגייסו יהיה עליו לנסוע עם הרכב. "השוטר השיב כי יהיה עליו ללכת ברגל כדי לעשות זאת. בלית ברירה, הוא שב ברגל לביתו, שם פנה והעיר משנתו את שכנו עורך הדין, וניסה להיעזר
בו בפתרון הבעיה.

עורך הדין ניגש עמו חזרה למחסום, והשניים פנו ליושבים ברכב האזרחי, שנראה היה כי הם המופקדים על המתרחש באמצעות מתן הנחיות לשוטרים. לבקשתם כי יזדהו, הציג אחד מהם תג של עובד מדינה. ההסברים בדבר אי קיומו של חוב לא התקבלו ויושבי הרכב עמדו על כך שהסכום הנדרש ישולם במזומן ובאופן מיידי. הצעות מנאע לשלם את הסכום בצ'ק או באמצעות כרטיס אשראי סורבו. לאור השעה המוקדמת, בה עדיין סגורים הבנקים, הסכימו האנשים במחסום להמתין עם עיקול הרכב עד לשעת פתיחת סניף הבנק בגבעה הצרפתית".

מנאע צעד לשם ברגל ו"לאחר פתיחת סניף הבנק משך את סכום הכסף הנדרש ושב למחסום. שם הוא שילם כפי שנתבקש, קיבל קבלה ואת מפתחות רכבו שנלקחו ממנו. לאחר עיכוב של כשעתיים וחצי הוא הורשה סוף סוף להמשיך בדרכו. כשלושה שבועות לאחר האירוע הטראומטי, ובעקבות המשך הטיפול בעניינו מול מס רכוש, קיבל מנאע מכתב מרשויות המס, בו דווח כי (אכן) נזקפת לו יתרת זכות של 26,005 ₪. זו הופקדה בחשבון הבנק שלו כעבור כמה חודשים".

בעתירה נטען כי גם מבלי להתייחס ל"טעות המינהלית החמורה, שבשלה נחשד כבעל חוב", הרי שפעולות נציגי החוק שעמן נאלץ להתמודד באותו בוקר, "מצביעות על החומרה הרבה במעשי הרשות בעניינו ובעניינם של מחסומי הגבייה בכלל".

לטענת האגודה, שיטת גביה זו אינה מצויה בספרי החוקים ולכן מדובר במעשה ללא הסמכה, ובהפעלתה יש משום "חריגה ברורה ופסולה מן הסמכויות שהוקנו לביטוח לאומי רשויות המס והמשטרה
למילוי משימותיהם הקבועות בחוק". כמו כן נטען כי המדינה עושה שימוש בסמכות משטרתית להקים מחסומי דרכים אשר נועדו לתכלית של שמירת ביטחון הציבור כדי לבצע פעולות גבייה של רשויות המיסים.

מוסיפה וטוענת האגודה כי "כידוע, כבשה ישראל ב-1967 את ירושלים המזרחית, את יתר הגדה המערבית ואת רצועת עזה. אף שישראל טענה שמעולם לא התכוונה לספח את שטחי הגדה המערבית ועזה, החליטה ממשלת ישראל לספח לישראל כ-70,500 דונם מן השטח הכבוש מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים (זהו השטח הידוע היום כירושלים המזרחית) ולהחיל על האזור באופן חד-צדדי את 'המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה'.

הרחבת גבולות העיר והחלת החוק הישראלי על ירושלים המזרחית נעשו באמצעות תיקוני חקיקה, צווים והכרזות. לתושבי ירושלים המזרחית ניתן רישיון לישיבת קבע בישראל על-פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. תוצאת סיפוח ירושלים המזרחית לישראל הייתה, כי על-פי הדין הפנימי בישראל, חל המשפט הישראלי על שטח ירושלים המזרחית. ואולם, 'שאלת הסיפוח של מקום כלשהו עלי אדמות כמובן אינה נתונה לשרירות ליבה של כל מדינה... המשפט הבינלאומי הוא אשר קובע אימתי מדינה יכולה לספח טריטוריה, ואין סיפוח נעשה כדין אלה על פיו'..., שכן 'שטח המדינה, או תחום הריבונות שלה, הם עניין הנקבע על-פי המשפט הבינלאומי',
ולא על-פי משפטה הפנימי של המדינה...

יחד עם זאת, ככל שמדינת ישראל מבקשת לראות בירושלים המזרחית ובתושביה חלק מישראל, הרי שהיא בוחרת להחיל על ירושלים המזרחית ועל תושביה את ההגנה הנורמטיבית המוקנית לזכויות האדם במשפט הישראלי. הדין הישראלי נושא בציקלונו הגנות חוקתיות ואת התחייבויותיה של ישראל על-פי הוראות משפט זכויות האדם הבינלאומי".

האגודה מבקשת בעתירה למנוע "מהרשות להשתמש בכוחה ובכלים המצויים ברשותה כעבריין בשוק האפור, שכן שיטת הגבייה המתוארת מגלה כי ה"רשויות פועלות שלא במסגרת הסמכויות שהוקנו להן בחוק, באופן סחטני, תוך הפעלת איומים ואולטימטומים, וללא מתן אפשרות לתושב להתגונן או לערער על החלטותיהן ועל פעולותיהן".