לאן נעלמה התשוקה?

סילביה דוראן, "הגברת הראשונה של הפלמנקו המקומי", חוגגת בימים אלו 30 שנה להקמת הסטודיו לפלמנקו בתל אביב, שהוציא מבין שורותיו רקדניות מצליחות כמו נטע שיזף ומיכל נתן.

בראיון להארץ היא מנסחת בבהירות את מהות המחול האקספרסיבי הזה: "לפלמנקו יש טכניקה, אבל עם השנים שוכחים ממנה והיא מתחלפת בנשמה ובניסיון החיים". באופן אירוני ומאכזב למדי, זה בדיוק מה שהיה חסר במופע "דוד ובת-שבע" של להקת הפלמנקו הישראלית Compas (קצב) בניהולה האמנותי של תלמידתה לשעבר, מיכל נתן.

המופע מבטיח להעניק "פרשנות אישית אמנותית לאחת הפרשות המורכבות והמסעירות בתנ"ך בהפקה יצרית ודרמטית". בפועל הוא דווקא יוצר תחושה שהסיפור התנ"כי כופה עצמו על המחול המסורתי ומלא החיים, ממש כפי שדוד המלך (אריק אלפסי, סולן להקת בת-דור לשעבר) כפה עצמו על בת-שבע (מיכל נתן), בסצנת שלא השאירה מקום לדמיון, ויצרה חוסר אחידות עם סצנת הסיום, בה הם נראים כזוג אוהבים רומנטי.

במובן זה, הכוריאוגרפיה של נתן מתמקדת ב"לספר את הסיפור" במקום להעביר את המטען הנפשי-טרגי הנובע ממנו. כל אלו יוצרים תחושה של קיפאון וחוסר אחידות.

לצד קטעי מחול יפים וצבעוניים, משולבות סצנות "עלילתיות" (סצינת הפיתוי והאונס על הגג, המפגש בין דוד לאוריה החיתי, העימות עם נתן החכם במשל כבשת הרש ועוד) היוצרות תנועה פשטנית הקורסת תחת נטל הפרשנות החדשה.

ההחלטה לאפיין את דוד בסגנון מחול ניאו-קלאסי מתנשא, יהיר ומיושן לעומת רקדני הפלמנקו האחרים, יוצרת דמות חד-ממדית של "הרע המוחלט". דמות שלא מצליחה להתפתח או לחשוף מורכבות רגשית. דמותה של בת-שבע, שניטלה ממנה הערמומיות בפיתוי ההדדי, לא מצליחה לייצר הזדהות או אמפתיה, למרות הניסיון להציגה כקורבן נשי, מול דמותו השוביניסטית של דוד.

המוזיקה המקורית (ראלי מרגלית, אנטוניו אספנידרו) והעממית שליוותה את הערב ושילבה הקראת פסוקים מהמקור התנכ"י, תרמה רבות לחוויית הניכור והפאתוס הרגשי. רוב הזמן היא השתלטה בווליום גבוה מדי על המחול, מה שהיקשה לשמוע את שירת הרקדנים, מחיאות הכף והרקיעות הקצביות. דווקא בהדרן ששילב קטעי סולו קצרצרים וספונטניים של הרקדנים ללא ליווי מוזיקלי מוקלט, נוצרה פתאום תחושת חיות ואינטימיות שהיו חסרות במהלך המופע כולו.