תביעת בנק לאומי נדחתה עקב התניית שירות בשירות

בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעת בנק לאומי נ' חברת אופיום בי 19 בע"מ, מאחר שלא ניתן היה להסתמך על רישומי הבנק ובעדות העד היחיד שהביא "התגלו תהיות, שלא לומר סתירות.

הנתבעת, חברת אופיום בי 19 בע"מ, חתמה על תנאי ניהול חשבון ומר משה פישלוביץ וגב' אביבה פישלוביץ, הנתבעים, חתמו על כתב ערבות לאבטחת כל חוב בחשבון החברה. לאחר שנקלעה החברה למצוקת אשראי בשנת 1992/3 פתחה גב' קרופניק, בת זוגתו לחיים של מר פישלוביץ, חשבון נוסף כאמצעי לביצוע פעולות שלא ניתן היה לבצע בחשבון החברה. יתרת החובות כוסו בהעברות כספים מהחשבון הנוסף הועברה היתרה לחשבון החברה. כל הפעולות שנעשו בחשבון הנוסף היו קשורים עם ורק לפעילות חשבון החברה.

הבנק טען כי משנת 1992 החלה החברה לצרוך אשראי והלוואות שלא עמדה בהחזרם וכי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה לעניין התניית השירות, דהיינו, כי הנתבעים לא הביאו ראיה, שיש בה כדי להוכיח כי השירות שקיבלו הותנה בשירות מאת הבנק.בנוסף טענו, כי הנתבעים מושתקים לטעון דבר, מאחר שלא התלוננו מעולם.

ממכלול העדויות עלה, כי הנתבעים היו בקשר מסועף עם הבנק, שהתבטא בין היתר באילוץ לפתוח חשבון נוסף לצורך קבלת אשראי ונוצרו יחסי תלות בינם לבין הבנק ולמרות שסמכו על אנשי הבנק, הגיעו למצב בו לא יכלו לעבור לבנק אחר.

מחד, לנתבעים היו יתרות חובה וללא ביטחונים אמיתיים לצורך הישרדות ומתוך תקווה לימים טובים יותר נותרו שם, בתנאי שהבנק מוכן להמשיך בכך. בנסיבות אלו קבע השופט, כי לא ניתן לשלול מהנתבעים את טענות ההגנה ובין היתר את טענת "התניית שירות בשירות".

לעומת הבנק טענו הנתבעים, כי אם קיימת חובה, הרי שהיא מאת הבנק להם. המצב הכלכלי הגרוע שנוצר הוא תוצאה ישירה של פעולות בלתי- חוקיות של הבנק, שהתבטאו ב-"חוסר תום-לב, מעילה באמון הנתבעים, הטעייה, נקיטה בדרכי מרמה, הפרת אמונים, אי גילוי נאות, הצגת מצגי שווא, התניית שירות בשירות, תוך ניצול מלא שנתנו הנתבעים והגב' קרופניק במר וינקלר [מנהל הבנק]".

הוסיפו וטענו הנתבעים, כי מר וינקלר כפה את רכישת השירותים הבנקאיים בהם חפץ הבנק או מר וינקלר אישית וגבה בגינם ריבית ועמלות גבוהים מהמותר. אם לא די בכך, טענו הנתבעים, כי הבנק פעל בניגוד לחוק והוא זה שיצר את קריסת החברה. השופט יעקב שינמן דחה את התביעה, אך הדגיש כי גם הנתבעים לא היו נקיי-כפיים.

הבנק לא הוכיח את טענתו

ראשית, עדות יחידה מאת הבנק העלתה תהיות, שלא לומר סתירות, וכעדות יחידה (כמשמעה בפקודת הראיות) אין בכך די כדי להרים את נטל ההוכחה. גרוע מכך, עדות זו הוסיפה דווקא לגרסת מר פישלוביץ וגב' קרופניק.

עוד קבע השופט, כי תביעת הבנק כללה דרישות כספיות "שונות ומשונות" ללא הסבר מניח את הדעת וכי פעולות הבנק ומר וינקלר נעשו שלא בהתאם לנהלים וגרמו בסופו של דבר לנזקים לנתבעים. אפילו את התשובות שהיו אמורות להיות בידיעתו של מר וינקלר הוא לא ידע להשיב עליהן בעדותו.

"טעות היא מקרה חד פעמי ותופעה אנושית, אך כשכמות הטעויות גדולה ומצטברת, אין מנוס מהמסקנה, כי לא ניתן לסמוך על מסמכי/רישומי הבנק במקרה זה ועל עדיו".

התניית שירות בשירות

למרות שדי היה בכך, הוסיף השופט, כי מהראיות שהוצגו בפניו עולה כי הבנק ביחסיו עם הלקוח התנה שירות בשירות וגם מטעם זה התביעה נדחתה. מעדות גב' קרופניק עלה, כי נגד הערבויות לחשבון היא התבקשה לפתוח תוכנית חסכון בחשבון הנוסף על שמה ובכך לא הסתיימה ההתנייה. כמו כן עלה מעדותה, כי הופעל עליה לחץ ואילו מר פישלוביץ, למרות הלחץ, לא חשב שיש פסול בפעולות הבנק.

"ממכלול העדויות שבפני, עולה כי הנתבעים, לאחר שכבר היו בקשר מסועף עם הבנק, שהתבטא בין היתר, באילוצם לפתיחת החשבון הנוסף לצורך קבלת אשראי, ויצירת יחסי תלות בינם לבין הבנק, נמנעו או לא יכלו להעלות ולטעון בתוקף נגד פעילות הבנק או להעתיק את חשבונם לבנק אחר."

השופט לא חסך מביקורות נוספות על הבנק והוסיף, כי נסיבות המקרה והתנהלות הבנק במשך שמונה שנים, מעוררים ספק באם הבנק היה תם-לב ונאמן - חובות המוטלים על גוף מקצועי יחד עם האמון על פעולותיו והאחריות המוטלת עליו למנוע את הנזקים שנגרמו לנתבעים ובייחוד לגברת קרופניק, שלא הייתה בקיאה בעסקות פיננסיות מסוגים אלו.

אין הצדקה להתנהגות הנתבעים

אשר לנתבעים, קבע השופט, כי מדובר באנשים בוגרים שניהלו פעילות עסקית ענפה וצריכים לדעת ש"הטמנת הראש בחול" לא תמיד מועילה ויש מחיר בצידה. הנתבעים ידעו כי הבנק אינו נוהג כדין ולמרות זאת לא ניסו להפסיק זאת. העובדה שהיו "קשורים בעבותות", אינו מסביר או מצדיק את חוסר המעש המוחלט ואת נכונותם לשתף פעולה באופן מלא עם הבנק בפעילותו.

למרות שלא היה בכך כדי לשנות את הכרעתו, החליט השופט לתת להתנהגות זו ביטוי וקבע כי לא מגיע לנתבעים הוצאות ושכר-טרחת עו"ד.