אני ניצב היום נרגש ואסיר תודה על האמון שנתתם בי בשם העם. אמונכם יקר לי, הוא מֵטיל עלי חובה גדולה, שאותה אשא עימי כנשיא המדינה ביראה, ובתחושת שליחות עמוקה. אני מתחייב לטַפֵח ללא הרף את אותם חוטי אריג עדינים השוזרים אותנו יחד כאומה, כאשר יש בתוכנו בעלי דעות שונות הנאבקים עליהן בחירוף דעת, וצריך לזכור תמיד שאנו בניה ובנותיה של ארץ ישראל אחת. אין לנו, ואנו לא מחפשים, ארץ אחרת.
אני עוזב את הבית הזה- ליבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית - אחרי שחבשתי את סַפְסַליו ארבעים ושמונה שנים, למעלה ממחצית חיי.אהבתי את עצמתו מַחְרִישַת האוזניים, את הויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, ואת ההתפייסויות הבלתי צפויות. ואני יודע שהבית הזה מסוּגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוֹקֶדֶת.
אני יודע שאני עובר עתה מהזרוע המבצעת לַכָּתֵף המלכדת. שוב אֵיני שליח מפלגה אלא נאמן של העם. של כל אזרחי המדינה. מרגע זה אהיה לפה ולכתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. ביתי יהיה פתוח לכולם. ידי תהא מושטת לכל אחת ואחד.
הגעתי לארץ כְאדם צעיר. וזכיתי בזכוּת הגדולה לשַרת את האומה. אדם מזדקן, אמונה אֵינה מזדקנת. היא מתחדשת כל העת.
ב- 1947, שנה לפני מלחמת השחרור, גויסתי על ידי דוד בן גוריון ולוי אשכול ועברתי מַאלומות למטה ההגנה. נָפְלָה בגורלי זכות שאין שנייה לה, לשרת תחת גדול היהודים שידעתי- דוד בן גוריון. ממנו לַמדתי שֶמִגוֹדל הַמצוּקה נִגְזֶרֶ גוֹדל הישועה. שאין דבר חָכם יותר בחיים מאשר לְהַעדִיף את השיקול המוסרי. למדתי ממנו שֶׁבְּמִלְחָמָה אין ברירה. חַייַבים לנצח. וְלָניצחון דרושים אנשים אמיצים וכלים ראויים. אולם כאשר נוֹצֶרֶת בְרֵירַת שלום- אסור לְהַחְמִיצַה.
גם בשעה חגיגית זו, אני מבכה בליבי רצח יצחק רבין. רצחו לנו מנהיג גדול. פגעו בליבנו. ובשעה חגיגית זו אני מתפלל לשלומו של אריק שרון. הלוחם הגדול והמנהיג האמיץ.
לא חַלמתי לְהיות נשיא. משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה, לבטא את כמיהתו הכמוסה ושאיפתו הגלויה של העם לקיים צדק. למצות את המאחד ולכבד את המייחד. אני יודע שנשיא אינו מושל, אינו שופט, אינו מחוקק, אבל מותר לו לחלום. להציב ערכים, לנהוג ביושר ובחמלה, בעוז ובחסד.
169 המילים של עשרת הדברות הן, גם היום, הַמַסָד לתרבות המערבית כולה. וְחַזוֹנוֹ החברתי של עמוס, וְחַזוֹנו המדיני של ישעיהו הם מצפן לדרכנו. כֵן. אני מאמין בֵתִיקוּן עולם. וּבְהַעלאת אוֹר, לאנשים ולגויים כאחד. אנו זוכרים כי המאמר הראשון בבריאת עולם היה "ויהי אור".
אני מודע שקיימות נורמות. על הנשיא להיות מַמְלַכְתי. לְכַבד חוק, לְחַזֵק מִשפט, לְסייע לזרוֹעַ המבצעת למַלא את המוּטל עליה תוך כיבוד המיעוט. אבל הוא זכאי לטפל ברצוי. בחסר. בחזון. הוא חַייב לעוֹדֵד תהליכי שלום. בתוך הבית. עם שכנינו. באזור כולו. הרי העִידָן הֶחַדש ממילא מַנְמִיך גבולות טריטוריאליים, וּמצמצם אפליות בין בני אדם. הוא בנוי על יצירתיות יותר מאשר על השתלטות.
הנשיא חייב לִקרוֹא לציבור הדתי והחילוני למצות את המשותף. לקרוֹא לפלשתינאים ולמדינות ערב, מבלי שֵיטַשְטְשו מורשתם, להשתתף במסע הגדול לעבר עולם הבנוי על שֵכֵל, לא רק אַדַמה. לראות בחינוך כצו עליון.
נער הייתי וְגַם זָקנתי. עיני ראו את ישראל בְשעוֹתֶיה הַקשות ביותר, וגם ברִגעי הישג והתרוממות רוח. תרשו לי להישאר אופטימי. ותרשו לי להיות חוֹלֵם בעמו. ותרשו לי להציג את הצד הטוב שבמדינתנו. וגם אם לעיתים הַאַוִוירָה סְתָּווית, וגם אם היום- יום נראה לפתע אַפרוּרִי - הנשיא שבחרתם לעולם לא יתעייף לְעודֵד, לְעוֹרֵר ולהזכיר - כי האביב הַרי מַמְתִין לנו בַפֶתח. האביב בוא יבוא!
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה