למות ביום אחר

בשנת 1995, כאשר יצא לאקרנים "מת לחיות 3", אמרו שקלקל לקודמיו. בדיעבד, הוא הפך לאייקון התרבותי המשפיע בסדרה (והאהוב עליי ביותר). חישבו למשל על הצלחתה של סדרת משחקי המחשב והקונסולה "GTA", ששאבה ממנו השראה אדירה בראשיתה. שתיים עשרה שנים אחרי ששיחקנו "סיימון אומר", ההיסטוריה חוזרת יחד עם אותן השמצות, ואיתה שב אלינו השוטר בעל המזל הכי הפכפך בניו-יורק - ג'ון מקליין ב"מת לחיות 4.0".

הפעם החג שעתיד להיהרס הוא יום העצמאות האמריקני, כאשר סוכנות ה-FBI מקבלת מידע מודיעיני על התקפת טרור וירטואלית. את הבלש הבכיר, ג'ון מקליין (ברוס וויליס), אנו מוצאים שוב בבלאגן משפחתי. הוא עוקב אחרי בתו לוסי (מרי אליזאבת' ווינסטד), שהתבגרה מאז הסרט הראשון, ונמצאת איתו בריב מתמשך.

את השגרה המדוכדכת של השוטר מפרה משימה פשוטה לכאורה: הבולשת הפדרלית מבקשת סיוע של כוחות שיטור מקומיים, ותפקידו של מקליין הוא להביא לתחקור האקר צעיר, מת'יו פארל שמו (ג'סטין לונג). המטלה הופכת לפרויקט כאשר ג'ון ופארל (שמחליף את דמות העוזר האפרו-אמריקני) מוצאים עצמם במרכזה של תוכנית זדונית, שמטרתה היא לשתק ולחסל את כלכלתה ועוצמתה של ארה"ב. השניים נעזרים בגאון מחשבים המכנה עצמו וורלוק (הבמאי הפולחני קווין סמית'). ומולם מתייצבת חוליית טרור היי-טקית בהנהגתו של הנבל התורן (טימותי אוליפנט), שעומד להפוך את העניינים לאישיים.

על השיבה הטריה של מקליין לקולנוע הופקד הבמאי הצעיר לן וויסמן, שאת הרזומה שלו מפארים אך ורק שני הסרטים של "מלחמת האופל". גם התסריטאי מארק בומבאק הוא טירון הוליוודי, אבל הצוות הנוכחי הוציא תחת ידיו סרט אקשן עז ומפולפל. זאת בניגוד להערכות והתחזיות.

הסרט עמוס קריצות לטרילוגיה המקורית, כאשר סצינות שלמות מתפקדות כמחוות לרגעים זכורים. בין היתר מככבים ברגעים שכאלה מסוק מתרסק, פיר של מעלית וגם מגרסה ענקית. את כולם מביים וויסמן דרך עיניים מעריצות, ועם עודף מוטיבציה ותנופה. את הפשטות האופיינית הוא בחר להחליף בגרנדיוזיות לשמה, והנציח את ההתעצמות ההדרגתית של הסדרה.

הסרט הראשון התרחש כולו בתוך גורד שחקים. השני כבר התפרש על-פני שדה תעופה. השלישי חלש על כל העיר ניו-יורק, והרביעי כבר חובק יחדיו מספר מדינות בארצות הברית. ישנם כמה שינויים מינוריים, שוודאי יזכו לתלונות רק מצד האוהדים המושבעים. מקליין זנח את הבארטה 92, והזקנה שקפצה עליו גבתה את מחירה בשיער (עניין שזכה לעקיצות בסרט עצמו). ובכללותו, הפרק הרביעי בעלילותיו של הקאובוי האחרון בקולנוע בהחלט חורג מגבולות ורוח הסדרה כולה.

אך מבעד לענני הטרוניות הנוסטלגיות, מצליח וויסמן להזכיר עד כמה חסרו לנו סרטים מסוגו של "מת לחיות". כמה התגעגענו לסצינות פעולה המתרחשות במקומות סגורים וקטנים יחסית, והמבוססות על יצירתיות מתלקחת של תושייה תסריטאית. איך השתוקקנו לנבל שמצטט את לנין, פולט משפטים כמו: "היכונו לשלב 2" ואף משוחח עם הגיבור במכשיר קשר על המניעים למזימתו.

ומה לעזאזל עשינו בלי מקליין? בלי השיחות שלו עם עצמו, הפגיעות האנושית שלו לצד המהלומות הלא אנושיות שהוא סופג, ומשפטי המחץ הציניים שלו. כולל זה שמתחיל במילים: "ייפי קאי יה". סמלים אלו בדיוק הם שהפכו אותו לג'ון וויין של הניינטיז. וויסמן יודע שכולנו נאנקנו מכאבים יחד עם מקליין, כאשר שלף זכוכיות מדממות מכפות רגליו בסרט הראשון, ולכן סומך על ההזדהות רבת השנים של הצופה עם הדמות, כדי להעצים את המיתוס של מקליין כגיבור אנלוגי בעולם דיגיטלי. נדמה לי, שאם כבר החליטו בהוליווד לעשות "מת לחיות 4.0", טוב שזה מה שיצא להם.