אלוהי הפרטים הקטנים

תראו, רק תראו כמה הפרטים הקטנים יכולים להיות חשובים: ערוץ הכבלים אקסטרה הוט רכש את הסדרה הפוסט-אפוקליפטית 'יריחו' והנה מתחילים לשדר אותה אצלנו. הסדרה הצוהלת עוסקת בקורותיה של עיירה בקנזס אחרי שואה גרעינית (אין כמו בידור קל בקיץ) ותסמכו על אקסטרה הוט שהם יגידו לכם שאין, לא היתה ולא תהיה סדרה מופתית מזו בכל תולדות הטלוויזיה האמריקנית. דא עקא, בפרסומי החוצות של הסדרה (שמן הסתם הושקע בהם כסף רב), הצמידו לשמה, ממש תחת הפטרייה האטומית הלבבית ותחת השם "יריחו", את השורה הבאה: "התסריט הגרוע מכל".

סליחה? האם יש כאן מסר כפול? האם אקסטרה הוט החלה לחלק ציונים ל-CBS ולפאראמונט על איכות הסדרות? ואם זה התסריט הגרוע מכל, למה לקנות? סדרות עם תסריטים גרועים יש מתוצרת כחול-לבן בשפע ובזול. אפס, כי כוונת המשורר היתה לתרחיש הגרוע מכל, אבל ככה זה כשמפקירים פרסומי חוצות בידי קופירייטרים שהקצף של האספרסו טרם יבש מעל שפתותיהם - זה מה שיוצא. פדיחה.

יצא לי לחשוב על הפרטים הקטנים כשישבתי השבוע במסעדת Juliet Kitchen החדשה שברמת השרון והתענגתי על כל דבר ודבר: הריבה שרוקחים במקום, הלחם הטרי, הטפנד שקוצצים כאן (מחמישה זני זיתים שונים!), העובדה שמישהו טרח לשוות לכל המדפים, הדלפקים והמגירות מראה נובו-עתיק כדי לקרוץ לטעמם הסמי-יוקרתי של תושבי רמת השרון, הכסאות הרחבים והמרופדים, המתאימים לישבנם של מי שעברו את גיל הארבעים, השירות הקשוב לעילא, צמד פרחי הטבחים הלבביים שמאחורי הדלפק, העובדה שהעציצים סביב המסעדה פורחים ומושקים, העובדה המפעימה עוד יותר שהוורדים שעל השולחנות טריים - לא מדהים?

כן מדהים. זה פשוט לא מקובל במסעדות. בדרך כלל המרץ נגמר ליזמים בשלב מוקדם בהרבה ואז אתה מגלה שהתפריטים מלוכלכים מהשאריות של סועדים קודמים, שיש קורי עכביש על האהיל, שהקרש של האסלה בשירותי הגברים מסרב לעמוד ומתעקש לתפקד כגיליוטינה - בקיצור, שהמקום נופל בפרטים. וזה חבל, שכן קוקו שאנל (או שמא היה זה הרבי מלובביטש?) כבר הודיעתנו שאלוהים טמון בפרטים.

המסעדונת החדשה הנושקת לכיכר מפולשת במזרח רמת השרון מכילה שני (שני!) שולחנות בפנים ועוד כשמונה בחוץ. יש לה תפריט מקורי, טעים ומוקפד להלל. עזבו את ארוחות הבוקר המושקעות - הן נהדרות, אבל כאלה כבר אכלנו - אבל מי עוד מגיש פנצנלה (סלט עגבניות ולחם) עם שני סוגי עגבניות (טוב, לרושפלד יש סלט של חמישה זני עגבניות, אבל זו באמת תחרות לא הוגנת)? ומי מכין ריזוטו מושלם שכזה, עם ברוקומיני ושבבי בייקון? ומי עוד טורח להכין פודינג לחם מבאגט ולעשות אותו בכשרון יוצא דופן? ומי עוד לא קופץ מעל הפופיק עם התמחור? ומי עוד משקיע ומקדם מבשלת שיכר מקומית, ובוחר בתבונה רבה אייל חיוור (pale ale) הנושא את השם "הגמל המרקד"?

מזמן, מזמן לא אכלתי במקום חדש רענן, מבטיח, מקורי ומוקפד כמו ג'ולייט. בערב, כשנדלקים נרות על השולחנות והכיכר שממול מתעטפת באפלולית רוויית סודות, נעים לשבת שם, לשתות את הבירה הנהדרת המוגשת מהחבית ולקטר רק על שני דברים:

א. זה לא הוגן. למה הרמת-שרונים הצפונבונים מקבלים את הכי טוב (אם כי חייבים להודות שעד כה לא כל כך הלך להם עם מסעדות)?
ב. למה סגור בימי א'? מעכשיו אני שונא את ימי א' עוד יותר.

רוצו לשם. חמד של מקום.

ועוד משהו:

כן, הבנתם נכון. ג'ולייט מגישה אוכל ענוג, צפוני, טובל בשמנת וקרם פרש. אוכל של בנות. זה לא שאין שם סלטים יחסית דלי קלוריות (יש ויש) או גבינות רזות לארוחת הבוקר, אבל בעיקרון זה לא בדיוק אוכל לכנס מילואימניקים של חיל חימוש (הכל באופן מטאפורי, כמובן. ברור לי שגם בקרב יוצאי חיל חימוש יש קהל שוחרים אדוק של ויסלאבה שימבורסקה).

כך שאם נקלעתם לרמת השרון, לכיכר עוטפת הסוד (ושורצת פרחחי הסקייטבורד) ובא לכם דווקא אוכל עממי, דשן, ישיר, מתובל ברוחב לב ועשוי לעילא, אל ייאוש. גם מזה יש בכיכר הקסומה: סורו למסעדת 'דיה' הסמוכה, ותראו זהב טריפוליטאי טהור מהו (שימו לב: פתוח רק לצהריים. בערב סגור).

Juliet Kitchen

שד' ביאליק 42, פינת אוסישקין רמת השרון, 03-5406065