ביהמ"ש: יפוצה דייר שדלת נטרקה על ידו

למשה אדי, נהג מונית מאשדוד, קרתה תאונה כשנכנס לבניין בו הוא מתגורר. אדי ניסה לתפוס את דלת הכניסה, העשויה ברזל, בקצותיה וזו נטרקה על אצבעו והוא נפצע. אדי תבע את חברת מיקדן ניהול ואחזקה בע"מ (נתבעת 1) ואת חברת הביטוח הראל בע"מ (נתבעת 2), בבית המשפט לתביעות קטנות באשדוד וביקש לפצותו בגין כאב וסבל והפסד השתכרות. לדבריו, המנגנון שאמור היה למנוע את טריקת הדלת לא פעל וכתוצאה מכך הוא נפגע.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות את אחריותן לאירוע וטענו שהדלת היתה תקינה ובטוחה. "האירוע נבע מרשלנותו וחוסר זהירותו של התובע שניסה לתפוס את הדלת בקצותיה ולא בידית הדלת".

בדיון בפני השופט גיל דניאל, שהתקיים בתחילת החודש, העיד דייר בבניין, שהיה עד לתאונה, כי חשש שאירוע כזה יתרחש לאור התקלה בדלת. "אין חולק כי יש מקום להכיר בחובת הזהירות ביחסים שבין חברת ניהול ואחזקה של בניין לבין הבאים בשעריו של אותו בניין. החובה נובעת מכוח אחריותה של חברת האחזקה לביצוע הפעולות הנדרשות לאחזקת הבניין" - נכתב בפסק הדין.

השופט ציין כי הנתבעות לא הביאו עדות לעניין נסיבות המקרה ולטיפול שניתן על-ידי חברת הניהול לדלת. "כעולה מכך, הבעיה הנוגעת לדלת היתה ידועה וחובתה של נתבעת 1 היה לדאוג לתקינות דלת הכניסה לבניין". כמו כן שעדות התובע ושכנו, בעניין אי תקינות הדלת, היתה אמינה ולא נסתרה על-ידי הנתבעות. "הנתבעת 1 ידעה על אי תקינות הדלת, אולם לא דאגה לביצוע תיקון ולמתן אזהרה ביחס לליקוי בדלת. היה עליה לדעת כי תקלה במנגנון סגירת הדלת, המביאה לכך שהדלת נטרקת בחוזקה, עלולה לגרום למי שנכנס לחדר הכניסה לנזק".

עם זאת ציין השופט, כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת במידה גבוהה כשלא נקט באמצעי זהירות ולא תפס בידית הדלת אלא ניסה לתפוס את הדלת בקצותיה. "התרשלותו התורמת של התובע, על אף שהינה גבוהה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת 1 והנזק שנגרם לתובע". השופט דחה את הטענה בדבר אבדן השתכרות לאחר שלא הוכחה, "יש להציג מסמכים המלמדים על הפסד הרווחים בפועל ואין די בשיעור המחזור העסקים היומי". לטענת השופט, החבלה בידו של התובע גרמה לא רק לכאב וסבל אלא הקשתה עליו בעבודתו כנהג מונית והביאה להפחתה מסוימת בהשתכרותו.

בסופו של דבר הנתבעות חויבו לשלם לתובע 5,715 שקלים. "זכות לבקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית משפט מחוזי באר-שבע", הודגש בפסק הדין. ת.ק: 384/06.