"ישראל לא זקוקה לתרומות מהגולה"

שעון החול הולך ומתקדם לקראת סיום הקדנציה של הקונסול הכללי של ישראל בטורונטו בקיץ הנוכחי. את קובי ברוש יחליף ראש מחלקת ההסברה במשרד החוץ, אמיר גיסין, וזו השעה לערוף שיחת סיכום עם הקונסול הכללי על ארבע שנות שירות בבירה הכלכלית של קנדה.

נפגשנו השבוע עם קובי ומשפחתו, האישה רונית והבנות מיכל ודניאלה, בדירת הקונדו המרווחת שלו במרכז הדאונטאון. השיחה קלחה ועסקה בהיבטים שונים, רשמיים ואישיים, הקשורים בשירות החוץ של ישראל ובכללם גם "סקופים" שטרם פורסמו על "תקריות דיפלומטיות" מביכות שאפשר להיזכר בהן היום בחיוך.

בן הזוג מקריב את הקריירה

קובי, דיפלומט ותיק במשרד החוץ, כיהן במשך שמונה שנים בתפקידים בכירים בשגרירות ישראל בקהיר בין השנים 1990 עד 1994 ובין השנים 1996 עד 2000. הוא שימש גם כראש מחלקת ירדן והמחלקה הפלשתינית במשרד החוץ ולתפקיד הנוכחי מונה בשנת 2003. ראשית בקשנו לברר כיצד משפיעות השליחויות הארוכות בחו"ל על בן הזוג. רונית מודה שמדובר בסוגיה רגישה וכואבת. בני הזוג של הדיפלומטים הישראלים נאלצים במרבית המקרים לוותר על הקריירה שלהם לטובת זו של בן הזוג. היא עשתה הסבה לתחום המחשבים והדריכה במכללת סיוון, ואולם עתה לאחר החזרה לארץ לא יהיה קל להשלים את הפערים ולשוב להתפתח בתחום המקצועי בידיעה שהשליחות הבאה תגיע בעוד מספר שנים.

משרד החוץ משתדל לסייע לבני הזוג של הדיפלומטים ולסדר להם עבודה במהלך השירות בחו"ל. ואולם אין הם צוברים זכויות פנסיה והם תלויים באופן מלא בפרנסה של בן הזוג הדיפלומט. יש שפתרו את הבעיה ע"י כך שהתחתנו עם בני זוג שעובדים במשרד החוץ.פתרון יצירתי לזוגיות דיפלומטית. "מבחוץ", אומר קובי, "רואים את שירות החוץ כפיתוי, ואולם רבים לא מודעים לקשיים הרבים המלווים את המשפחות. שליחות בחו"ל אינה קלה כלל ועיקר למשפחה". רונית מהנהנת בראשה ומציינת, כי היא החליטה להפיק את המירב מהמצב הקיים. "השלמתי עם הויתור על הקריירה והחלטתי להקדיש את רוב הזמן לטיפול בבנות ובחינוך".

התערות בחברה המצרית

את שמונה השנים בקהיר ניצלה רונית גם ל"מחקר" אנתרופולוגי פרטי של החברה המצרית. בשיחה עם 'שלום טורונטו' מספרת מיכל: "הגענו למצרים כישראלים צברים שאינם מכירים מקרוב את החברה הערבית. זה היה תהליך מרתק להתוודע בהדרגה לקודים החברתיים ולדרך החשיבה של תושבים מצרים מה"עמך" ומהאצולה המקומית. הכול התחיל בגן הילדים. למיכל, שהייתה בת שנתיים וחצי הייתה חברה טובה שאיתה אהבה לשחק. החלטתי לקחת את האתגר ולנסות ליצור קשר עם ההורים המצרים של הילדה. העברתי מסר דרך הגננת ולמרבה ההפתעה האם הסכימה להיפגש איתי ולאחר מכן הזמינה אותנו לביקור בביתה. הסתבר שהם היו סקרנים לא פחות ללמוד אותנו הישראלים. המשפחה הזו נמנתה על האליטה הגבוהה של החברה המצרית. הסבים שרתו בממשלה והם היו אמידים. דרך האישה עימה התפתחו יחסים קרובים הצלחתי לפלס דרך למשפחות נוספות וכך ללמוד על החברה המצרית מנקודת מבט ייחודית שאינה מוכרת בדרך כלל לישראלים. זו הייתה חוויה שונה לחלוטין מהמפגשים שניהל קובי עם פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים. במפגשים האישיים כמעט ולא דיברנו על פוליטיקה. ההיבט האישי היה הדומיננטי".

ביקשה שאביא לה עותק של אינסטינקט בסיסי

רונית מסכימה לחשוף סיפור מחיי החברה שלה המבטא את הפנים האנושיים המסתתרות מתחת לרעלה ולרשמיות. "אחת לשבועיים שלושה היינו הנשים יוצאות למסעדה מאוד יוקרתית לבילוי של ערב בקהיר. באותה תקופה יצא לאקרנים הסרט אינסטינקט בסיסי שכלל סצינות ארוטיות. אחת הנשים המצריות, שחזרה מביקור בפריז לצורכי עבודה, סיפרה לחברותיה על הסרט ואלה הקשיבו בשקיקה רבה. אחת מהן, שחבשה כיסוי ראש, פנתה אלי וביקשה שאביא לה בביקור המולדת הבא שלי עותק של הסרט לצפייה בבית. שאלתי אותה אם אין לה בעיה עם התכנים המיניים של הסרט והיא השיבה: מה שביני ובין אללה זה עניין אחד והסרט זה עניין אחר".

הרבה זיכרונות יש למשפחת ברוש מקהיר. זו הייתה תקופה מעצבת בחייהם כזוג צעיר. בקשתי מרונית להפגין את כישוריה בשפה הערבית. שניים שלושה משפטים ששיגרה מפיה לימדו שהיא קלטה את השפה עם ההגייה המצרית המיוחדת. מדברת ממש כמו מצריה ילידת מצרים. גם הבנות רונית ודניאלה (שנולדה בישראל והגיעה בגיל 22 יום לקהיר) למדו ערבית, אך זו הולכת ונשכחת ככל שעוברות השנים.

חמקנו בנס מהמון זועם

"בלילות הרמדאן", מספרת רונית, "היינו נוסעים לשווקים לאחר ארוחת שבירת הצום. הכול היה פתוח ומואר. גיליתי דברים חדשים על התרבות המצרית הכול כך עשירה". קובי מוסיף בעניין זה, כי המאפיין העיקרי של החברה המצרית הוא תחושת הפטריוטיזם. המצרים מאוד אוהבים את המדינה שלהם. המבנה החברתי מאוד קשוח. האליטות משכילות מאוד, מכירות עולם. לנו, לצד העבודה הקשה, היו גם חוויות מעניינות בקשר עם המצרים ובהכרת החברה על כל גווניה. בימי שישי ניצלנו את התפילות במסגדים בעת בה הרחובות ריקים מאדם ובכבישים אין פקקי תנועה כדי לנסוע למלון הצרפתי בעיר. בתוך הצפיפות האדירה של קהיר נווה מדבר מודרני ומפואר. הבנות ירדו לבריכה ולי היה זמן לשתות קפה שחור חזק ולעשן סיגריה בנחת הרחק מהלחצים המדיניים והעידכונים בתמונת המצב. לעיתים הלכנו בימי שישי לרכב על סוסים באחת החוות הגדולות בקהיר".

מה הייתה החוויה הקשה ביותר בקהיר? אני מתעניין לדעת. על כך ללא היסוס התשובה הייתה האירועים בעקבות הטבח בחברון שבוצע בידי הרופא ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994. קובי מספר על האירועים הצפים בזיכרונו כאילו היה זה אך אמש: "פינו אותנו בדחיפות מהשגרירות. היו הרבה חיילים ברחובות. נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע. לאחר נסיעה קצרה נתקענו בפקק תנועה שלא אפשר לנו לעבור מסלול או נתיב ואף לא לחזור חזרה לשגרירות שהייתה במרחק של מאות מטרים בודדים. מולנו ראינו המון של מפגינים מצרים משולהבים רץ ומתקדם לעבר הרכב. חששנו לחיינו. זו הייתה הפעם הראשונה שהקב"ט העביר לכולם הנחיות לפעול על-פי מצב החירום הגבוה ביותר וכולנו היינו מוכנים לגרוע מכול. רגע הפחד הסתיים כאשר התברר שהם לא נהרו לכיוון השגרירות או הרכב שלנו אלא נמלטו מפני השוטרים שנשלחו לפזרם".

"פיספוסים" בשירות החוץ

והיו גם רגעים מביכים בשירות הדיפלומטי של קובי ברוש, שאותם הוא מוכן לחלוק עם קוראי 'שלום טורונטו'. לחלקם, אם היו מצולמים, היה סיכוי לזכות בפרס הראשון של תוכנית הטלוויזיה "פיספוסים" של יגאל שילון. "עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית כיהן בשנת 1994 כשר החוץ המצרי והוא היה ידוע בגישתו הנוקשה כלפי ישראל. הוא גרם למשבר דיפלומטי כאשר סירב באחד מביקוריו בארץ לבקר ביד ושם מחשש שיצולם חבוש כיפה לראשו. שנה לאחר מכן, הגיע מוסא בשנית לישראל ליטול חלק בהלוויית ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. חיכיתי לו בשדה התעופה בן-גוריון ומשם טסנו במסוק לירושלים. הייתי אמור לדאוג לו להסעה לבית הנשיא בשאטל שיצא כל מספר דקות עם מנהיגי העולם שבאו לחלוק כבוד אחרון לרבין. האווירה הייתה לחוצה ודוחקת. רצתי לשאטל. בדרך דחפתי, שלא בנימוס יש לומר, אישה שהפריעה לי בדרך וקראתי לנהג שישמור את השאטל הבא לשר החוץ המצרי. מאוחר יותר הסתבר לי שזו הייתה ראש ממשלת טורקיה... הנחמה היחידה הייתה שתרמתי פרק לקורס צוערים על הלכות דיפלומטים". ורונית מוסיפה בעניין זה ש"מאז התקרית התחממו היחסים בין ישראל לטורקיה...".

הסיפור עם מוסא לא הסתיים בכך. "פניתי אליו במהלך הנסיעה לבית הנשיא וציינתי בפניו שבביקור בבית קברות יהודי נהוג לחבוש כיפה. הוא השיב לי שהפעם נערך לכך מראש והוציא מטפחת לבנה שתשמש ככיסוי ראש בעת ההלוויה. בסופו של דבר, חולקו לכל המשתתפים כובעים עם מצחייה. חלקם נראו כמו פועלי בניין, אך נמנעה תקרית דיפלומטית מביכה".

"קיבוץ" באינדיאנית זה...

תקרית דיפלומטית נוספת אירעה בתחילת תפקידו של קובי כקונסול כללי כאשר נועד עם ראש הפרלמנט של מניטובה. "הוא הסביר לי שהוא חש הזדהות עם העם היהודי, שכן גם עמו היה נרדף במשך שנים. השבתי לו שהוא כאסקימוסי יכול להיות גאה בהישגים שהוא הגיע אליהם. ראיתי שאין הוא חש בנוח מדברי. אני מבין שאינך מודע למשמעות של המונח אסקימוסי. והוא הסביר: אסקימוסי משמעותו אוכל בשר חי. זה היה כינוי גנאי שהדביקו להם האינדיאנים. מאז הקפדתי לקרוא להם אינואיטים".

"לפני שבוע", מספר קובי, "הזדמן לי לשוב לשבטים של צפון מניטובה. הצ'יף של השבט הקרי חזר לא מכבר מביקור בישראל והביא איתו חוויות ותמונות מביקוריו במקומות שונים בארץ ובכלל זה בקיבוצים. הם ישבו מסביב לשולחן. הצי'ף מציג את אחת התמונות ואומר זה קיבוץ דתי וכולם מתפקעים מצחוק. וכך הוא עובר מקיבוץ לקיבוץ וגורר צחוק פרוע משאר המשתתפים. שאלתי אותם מה כל כך מצחיק בקיבוצים הישראלים. אחת הנשים הסבירה לי שהמילה קיבוץ בשפתם משמעותה איבר המין הנשי.למדתי עוד מילה חדשה שהעניקה מעתה משמעות חדשה לקיבוץ הדתי, לקיבוץ המאוחד ולקיבוץ המשותף...".

ניכר בו בקובי שהוא אהב והתמסר לתפקיד הקונסול הכללי. הוא עדיין אינו יודע לאיזה תפקיד הוא מיועד במשרד החוץ, אך הכיוון ברור לו. הוא מעוניין בשנים הקרובות לעבוד בירושלים ולהתקדם לתפקיד סמנכ"ל ולאחר מכן לצאת שוב לשליחות בחו"ל כשגריר באחת ממדינות אירופה המרכזיות. כיצד היית מסכם את התפקיד הנוכחי? אני שואל את קובי. "קנדה מבחינתי הייתה שינוי משמעותי ביותר בקריירה שלי במשרד החוץ. תמיד עסקתי בנושאים הקשורים למזה"ת. שימשתי כראש מחלקת ירדן וראש המחלקה לעניינים פלשתינים ושרתתי שתי כהונות בקהיר. בתפקידי הנוכחי נפתחתי לנושאים חדשים. פעלתי להידוק היחסים בין ישראל לפרובינציות הקנדיות. חיזקתי את קשרי המסחר ופתחתי דלתות. קיימתי קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית ועם הקהילות הנוצריות".

"גאה מאוד בקהילה הישראלית"

"אני גאה מאוד בהישגים מול הקהילה הישראלית. כשהגעתי לטורונטו לא היה בית ישראלי. בברור שערכתי נאמר לי במשרד הקליטה שהבית הישראלי בטורונטו קוצץ שנתיים קודם לכן מסיבות של חיסכון תקציבי. לא ויתרתי. היה חשוב להחיותו מחדש על-מנת לחזק את הקשר של המהגרים הישראלים עם המולדת ושל בני הדור הצעיר, אשר עלולים בהיעדר זיקה לישראל ולקהילה לאבד את הקשר עם היהדות. אני מודע לבעיה הכספית שמטרידה משפחות ישראליות רבות והקושי לשלוח ילדים למוסדות החינוך היהודי. הבית הישראלי והפעילות התרבותית הישראלית נועדו לתת מענה ולו חלקי באמצעות החשיפה לתרבות הישראלית. דיוויד גדרון מייסדו מחדש של הבית הישראלי וכיום ניר סלע עשו ועושים עבודה חשובה בתחום זה. אנו קוראים לכל הישראלים לחזור לארץ, אך אינני משלה את עצמי. אני יודע שרבים יעדיפו את הגולה. לכן, חשוב לטפח את התרבות הישראלית כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיתונות ובטלוויזיה הישראלית ובארגונים הישראלים ובבית הספר כחול לבן".

בסוגית התרומות לישראל מבטא קובי קו עצמאי ושונה. "מדינת ישראל איננה זקוקה לתרומות. סך כל התרומות הם פסיק קטן בתקציב הישראלי. אמרתי לראשי הקהילה: תשקיעו בתעשיה. תיצרו מקומות עבודה ובכך תהיה תרומה גדולה יותר לישראל. התרומות מסייעות אך לא מדרבנות ייצור. יש להן חשיבות בסיוע לארגונים ולמוסדות שאינם זוכים לתקצוב ממשלתי מספיק. לדוגמה, באחד האירועים בהם נטלתי חלק גויסו 85,000 דולר עבור הוסטל לילדים. הסכום אינו גדול באופן יחסי, אך להוסטל עצמו זו הייתה שאלה של להיות או לחדול.

גישתו הג'ינג'ית באה לידי ביטוי גם כשאני מנסה ל"התקיל" אותו בשאלות הנוגעות לתפקוד משרד החוץ בתחום ההסברה. "אם גוף ממלכתי אינו מספק מידע אין לכך שום הצדקה. יחד עם זאת, חשוב לדעת שמשרד החוץ מקיים פעילות הסברה אינטנסיבית. אני יכול להעיד על הפעילות בה אני הייתי משולב. עמדתי בקשר הדוק עם מערכות העיתונים, תדרכתי כתבים, התראיינתי תדיר לערוצי הטלוויזיה החשובים. הזמנו את המדיה לאירועי תרבות שיזמנו והם אף צילמו את ליל הסדר שערכנו השנה בביתנו ושידרו את התמונות עוד באותו ערב.

מה ההישג המשמעותי ביותר שלך? אני שואל את קובי בסיום הראיון המשפחתי. "הידוק היחסים בין ישראל לפרובינציות הקנדיות". ומה הכישלון הגדול שלך? אני מתגרה בו. "לא הצלחתי לשכנע את הקנדים שהעישון בריא" הוא משיב בדרכו שלו ובדרך לסיגריה נוספת במרפסת הצופה על הדאונטאון.