אין נהגי מוניות שמדברים עברית?

מן המפורסמות היא העובדה שערסים, מה לעשות, מתקשים בהגיית מילים לועזיות. ממש כמו בני אפרים שהתקשו לומר "שיבולת" בשי"ן ימנית, כך גם ידידנו הערסים, מתקשים בהגיית המילה "מיצובישי". מוצ'יבושי, מיציבושו, מוצובישי ושאר תעלולי לשון הן דרכם להגות את שם חברת הרכב היפנית (שמשמעותו בעברית, אגב, היא "שלושה יהלומים").

גם מונחים לועזיים אחרים אינם יוצאים נקיים תחת לשונם. קחו לדוגמה את נטייתם המעצבנת של בעלי קיוסקים בדרום תל אביב להעניק לחופים שבהם נטועים קיוסקיהם שמות זרים: צ'ינקי ביץ', בננה ביץ', עלמה ביץ' - אתה כבר מתגעגע לחוף עם שם נורמלי, נגיד, חוף ירושלים. אשר על כן, כשעליתי על מונית בדרכי למסעדת מושון הדייג בגבול יפו-בת-ים ונאלצתי לבקש מהנהג להובילני לחוף טרנטולה (זה השם הזוועתי שדבק ברצועת החוף המופלאה בגבול שבין שתי הערים), התעקש הנהג שהחוף אליו אנו נוסעים (דרומה!) הוא חוף טנטורה. ולא שכל נהגי המוניות ערסים, חלילה, אבל האחד הזה היה. לפחות מבחינה לשונית. אני מדבר איתו על עכבישה ממשפחת הפרווניתיים (הידעתם? הנקבות יכולות להאריך חיים עד חמישים שנה!) והוא משיב לי בכפרים חרבים בדרום חוף הכרמל. מוזר.

מכל מקום, בסופו של דבר הגענו אל מושון הדייג. רבים מאיתנו מכירים את המסעדה הזאת עוד מימי מינו הדייג ששכנה על הצוק, ממש מתחת המגדלים המכונים "רמת אביב ג' של בת-ים". מי שישב במינו נהג להביט מטה, אל המסעדה של מושון שהייתה מוקפת דשא מוזר, וקצת לעקם את האף. ימים חלפו, מסעדת מינו הדייג נשרפה בנסיבות מסתוריות ואילו מושון, מסעדה בת חמישים (כן, כמו טרנטולה באה בימים) התחדשה, ובמקום הדשא צמחו סביבה סיפוני עץ ענקיים שכאילו תלויים מעל הגלים.

והנה החדשות הטובות: זו מסעדה נפלאה. זרוקה משהו, מחויכת תמיד, בעלת חן של חצי האי סיני והיא עוף מוזר, שלא לדבר על צמח בר בנוף המסעדנות המקומי. כאן אין תחכום מודע לעצמו בנוסח מאנטה ריי; כאן אין שבלוניות בנוסח יתר דגיות החוף של דרום העיר וכאן אין ירושלמיות מסתורית בנוסח פיני בחצר. מושון הדייג היא קודם כל מסעדה של אווירה ונוף ים, ואחר כך, כשגומרים לשתות את האוויר הצלול, לסקור את הרוחצות והרוחצים והאופנות האחרונות בבגדי ים ובעיקר ליהנות מנוף הגלים ורחשם, מגלים שגם האוכל טוב להפליא.

ולא שיש מבחר מי יודע מה - העסקה ברורה ופשוטה: קודם כל מגיעים סלטים בשפע, רובם מעולים בתכלית. חצילים על האש עם שום, טחינה סמיכה ומתובלת, מנה נדיבה של פטה, איקרה, סלט ירקות טרי, חומוס סביר, צזיקי חריף וסמיך שנכון לעכשיו הוא הטוב ביותר שטעמתי בארץ וגם דג כבוש או שניים - הכל מעשה בית. איתם מגיעים חצאי פיתות קלויים בשמן וזעתר וגם פיתות רגילות. כדאי להזמין גם יין לבן, שמתומחר כאן באיפוק ראוי לציון.

אחר כך עוברים לדגים בגריל, פירות ים (בגריל או מטוגנים) או קבאב טעים, למי שמספיק לו לראות את הים והוא לא צריך ממש לאכול אותו. למעט מנת קלמארי מטוגנים שהייתה שמנונית מדי, כל היתר קלע בול: פשוט, ישיר, טרי, בלי שום חנחון, משאיר את הבמה לחומר הגלם הטוב, לנוף שמסביב, וגם למירי, מלצרית הבית האוחזת בצמד תארים נחשקים (גם הכי יפה בעיר וגם הכי נחמדה).

ועתה נעבור לשלב האזהרות: מושון הדייג אינה מסעדת יוקרה. ההפך הוא הנכון. היא מסעדה עממית, זרוקה, לא עושה חשבון, כזו שבהחלט אפשר לבוא אליה בבגדים קצרים ולשחרר את הילדים שירוצו על סיפוניה וישחקו תופסת (באותה הזדמנות הם יוכלו לרדוף להנאתם אחרי תרי"ג חתולי הבית הרועים בין השולחנות). אבל בשלוש הפעמים שהייתי בה השבוע, לא ראיתי אורח אחד סובל. כולם שיכורים מהים, כולם נהנים מהאוכל, ואפילו כשבחור אחד, שעדת הילדים המתרוצצים הפריעה לו בעיצומו של דייט, לכד אחד מהם ואמר בטון זעף "ילד, לך תרוץ על יד ההורים שלך!", הוא מייד הוסיף אחר כך "כפרה עליך".

רוצו לחוף שבצפון בת ים. ליתר דיוק סעו לשם חיש. כיף שם, מיוחד שם, מלא קסם. מושון הדייג היא מסוג המקומות שאתה יושב בהם ואומר לעצמך "בעולם מושלם, ככה ישראל הייתה צריכה להיראות". אז למה לקטר? הנה היא נראית ככה. וכשמגיעים לסיום ומגלים את קריש התפוזים המתוק-מריר שהוא קינוח הבית (קוראים לו פה, באופן מסתורי למדי, "ריבה"), מבינים שזהו, שיחקנו אותה בגדול.

ועוד משהו:
אני שב ומזכיר שלא כל נהגי המוניות הם ערסים משבשי מילים לועזיות. אני, שנוסע במוניות למחייתי, מכיר תריסרי נהגים חכמים ממני. ועדיין, באחת הפעמים ששבתי ונסעתי אל מושון, כל כך לא היה לי כוח להיכנס לריב עם הנהג בנושאי עכבישים פרווניתיים ומעשי טבח שקרו או לא קרו, עד שהחלטתי להתייחס לחוף שבצפון בת-ים בשמו הישן (והלועזי גם הוא): "קח אותי לחוף סי פאלאס", ביקשתי מהנהג, והלה הביט בי בעיני עגל, בטענו שאין חוף כזה. "נו, החוף שאחרי מאפיית הגבול", רגזתי.
"איזה גבול?", תמה הנהג.
"נו, גבול יפו-בת-ים", כיהיתי בו, "טרנטולה, איפה שסי פאלאס".
"אה", אורו עיניו, "למה אתה מדבר כזה מצחיק? חוף סיפיליס!".

מושון הדייג

חוף טרנטולה, על גבול יפו בת ים, 03-5064183 , 03-6598773