חנית ושרטת? תשלם

אלכסיי קוליוך תבע את נסים יפרח בבית המשפט לתביעות קטנות בבית-שמש בסכום של 1,500 שקל, לאחר שיפרח שרט את רכבו לכל אורכו כשחנה בסמוך.

קוליוך תיאר את השתלשלות האירוע: "הגעתי לעבודה בערך ב-08:00-08:30 והחניתי את הרכב במקום שאני מחנה בו תמיד. בערך בשעה 09:00-10:00 יצאתי לעשן, ואז ראיתי שעשו לי שריטה בצד, התחלתי לחפש מי עשה לי את זה, ומצאתי את הצבע שלי בטמבון של האוטו שעמד לידי, מיניבוס כזה. התחלתי לחפש את בעל האוטו, לא מצאתי אותו. חיכיתי עד 11:00-12:00, פשוט עמדתי בחוץ וחיכיתי עד שהוא יחזור... כשהגיע הנתבע הראיתי לו את השריטה ואת הצבע". לדבריו, תיקון הרכב עלה 800 שקל. לתיק לא צורפה קבלה המעידה על כך אלא הצעת מחיר לתיקון בסך של 700 שקל + מע"מ.

יפרח דחה את הדברים בכתב ההגנה והשיב שחנה ליד התובע אולם לא פגע ברכבו. "החניתי ליד הרכב שאני יודע בדיעבד שהוא שלו... באתי מצאתי מקום ריק, רחב, גדול, חניה נוחה, נכנסתי חניתי, יצאתי סידרתי את העניינים שלי... אמרתי שלא פגעתי בך. אם הייתי מרגיש צליל, הייתי מחפש אותך". יפרח הוסיף שהפגיעות ברכבו של התובע נגרמו מתאונות קודמות ואין להאשים אותו. הוא הודה שהציע לשלם לתובע 300-350 שקל לאחר הגשת התביעה על-מנת לחסוך התדיינות בבית המשפט. "ברגע שזה הגיע לעניין של בית משפט, עשיתי חשבון, אמרתי שחבל לי על הזמן, ואני מוכן לשלם שיעזוב אותי".

השופט שמעון שטיין קיבל בשבוע שעבר את התביעה לאחר שהעדיף את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבע. "עיון בתמונות של הנזק שנגרם לרכבו של התובע תומך בגרסתו כי הנתבע פגע בו בעת שחנה, שכן ניתן לראות בבירור כי ישנם סימני פגיעה בפגוש רכבו של הנתבע, שמיקומם תואם את גובה מיקומה של השריטה ברכבו של התובע. יתר על כן ניתן לראות כי החריטות שישנן בפגוש של הנתבע, שרכבו בצבע לבן, הינן בצבע אדום, צבע רכבו של התובע, ואני מוצא כי יש בכך להעיד שהשפשופים ברכבו של הנתבע נגרמו כתוצאה מהפגיעה ברכבו של התובע, והדבר סותר את טענתו של הנתבע כי מדובר בפגיעות קודמות שאינן קשורות לתאונה דנן".

השופט הדגיש שעצם הנכונות של הנתבע לשלם לתובע עבור הנזק, "מצביעה על כך שהוא מודה כי שרט את רכבו, שכן אלמלא כן, ודאי שלא היה נכון לשלם עבור נזק שלא גרם". השופט פסק שהנתבע ישלם לתובע 750 שקל בגין תיקון הרכב בתוספת 400 שקל הוצאות משפט.

כאשר סכום התביעה מופרז וחסר אחיזה במציאות, הדבר מצביע על חמדנותו של בעל הדין ורצונו בעושר ולא במשפט (פשוטו כמשמעו! ואין הכוונה לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 שמקורם בדין העברי, במשנה ובגמרא - לא להתבלבל). בית המשפט יסיק שהסכום ננקב שלא כדין, באופן שרירותי ובחוסר תום לב והדבר יירשם לחובת בעל הדין. היו דברים מעולם.