"תנו לסיים חיינו בכבוד"

במכתב נרגש, ששלח לכל חברי הכנסת, מביע ניצול-אושוויץ, מרדכי דסקל (מספר אסיר 46049) את תמיהתו עליהם: "בעזרתנו, על גבינו, ועל-חשבון בריאותנו, בניתם מפעלים ודברים רבים בארץ. אז למה אין בכם שום דאגה, שום כוונה, צורך או רצון לעשות משהו עבורנו? למה כולכם עומדים בראש המבקשים להשכיחנו ולדומם את קולנו - קול התחינה החלש שנותר בנו לבקשת עזרה. לא ביקשנו להתעשר ולא את כספכם ביקשנו, אלא רק שתתנו לנו לחיות את שארית ימינו בכבוד"!

בהמשך מכתבו מביע דסקל את החשש הכבד המקנן בו, כי "שוב נשכחנו, ותעבור כשנה עד ליום השואה הבא, בו תיזכרו בנו. אולם, מי יודע כמה מאיתנו ישארו בחיים עד אז".

לדברי דסקל, הניצולים המעטים, שנותרו בחיים, שקועים כבר עמוק בבוץ, בשל גילם, עם המחלות שצברו במהלך שנות-חייהם (שהשואה, כנראה, אף תרמה לחלקם) והוא מטעים כי הסבל הרב שעברו לא יעלם כלא היה. והוא מפציר בהם: "עזרו לנו לצאת ממנו, לפני שיהיה מאוחר מדי".

בסיום מכתבו מבקש דסקל מחברי הכנסת שלא להקים ועדות ולא להאריך בדיונים על גבי דיונים. "כמה שנים עוד נותרו לנו לחיות, עד שכולנו נעלם מכאן ונעלם מזכרונכם"? הוא שואל. "הרי כל מי שהיה שם, והיום עוד נותר בחיים, עבר את הקשה מכל. אז למה שגם ימינו האחרונים האלה יהיו כל כך קשים וללא כבוד"?

מבין 120 חברי הכנסת, שאליהם פנה דסקל, רק שלושה נענו לפנייתו: רוחמה אברהם, שרה מרום-שלו וחיים אורון, שלושתם טרחו להשיב למכתבו והבטיחו שלא יתעלמו מפנייתו ויפעלו, בהקדם, לזירוז חקיקה בעניין.