ותודה לבחורה שזרקה אותו

מי ידע שלמרילין מנסון יש לב, ועוד כזה שניתן לשבירה? לא אני, תהיו בטוחים בכך. לכן הופתעתי למצוא את מנסון אוסף את הרסיסים מרצפת הסטודיו באלבומו הראשון זה ארבע שנים - Eat Me, Drink Me.

פרידות הן סוגייה כואבת, וללא ספק, אמנית הבורלסקה דיטה פון טיז האכילה את מנסון לא מעט כאב והשפלה כשהעיפה אותו מכל המדרגות. נראה שלא תמיד אפשר להישאר ידידים. מצד שני, אם הפרידה הזו היתה נגמרת באורח מנומס יותר, אולי לא היינו מקבלים לידינו אלבום שכזה.

עשור חלף מאז שחרר מנסון אל אוויר העולם את האלבום השני והמכונן שלו, Antichrist Superstar. במהלך אותן שנים, עברה תדמיתו הציבורית שינוי רציני. מיצור הזוי ופריקי שמדרדר את הנוער האמריקני ומעודד אותו לנופף במעילי גשם שחורים ובכלי נשק אוטומטיים בחצר בית הספר, הפך מנסון לפרשן תרבותי מכובד, המנהל פסגות טלוויזיוניות ומתארח אצל מייקל מור וביל אוריילי. אכן, מהפך.

באלבומו האחרון משתף מנסון פעולה עם הבסיסט טים סקולד, שמביא למוצר טכניקות גיטרה מאלפות. זה הכי קרוב שמנסון הגיע לאלבום אקוסטי. השירים כאן איטיים יותר מכל אלבום אחר שלו, אבל כמעט בכל שיר בולט איזה הוק ממכר. Heart Shaped Glasses הוא ממתק פופ אמיתי, המשלב מלודיות ניו-וייב אייטיזיות ומזכיר הרכבים עכשווים כמו ה-Dresden Dolls.

כמו בכמה שירים אחרים באלבום זה, המוזיקה היתה יכולה באותה מידה להיות של פרנץ פרדיננד, אלא שהקולות והתיאטרליות של מנסון מביאים את התוצאה למקום אחר לגמרי. למרות הגוונים השקטים והנגיעות האקוסטיות, עדיין מדובר בשכבות אפלות של מוזיקה מצופות בליריקה גותית, עם שירים המהללים ערפדים, אימה והרס עצמי.

זהו בעצם האלבום לו חיכיתם מאז Mechanical Animals, רק שלא העזתם לחשוד שהוא יהיה עד כדי כך טוב. אומנם מעריציו השרופים של מנסון לבטח יתאכזבו לגלות שאין כאן אפילו שיר אחד הקורא תיגר על אלוהים, הממשלה או החברה, אבל מדובר באלבום חזק ומרשים ביותר - רוקנ'רול לפנים.

They Say That Hell is Not Hot מעלה ארומה כבדה של AC/DC, מה שכבר מצביע על כך שמנסון נמצא על דרך המלך. Putting Holes in Happiness נותן בראש בדרמטיות, ומספק בעיני את הלהיט האמיתי של האלבום. הדאונר היחיד בדיסק הוא Just a Car Crash Away, האיטי והמתאמץ מדי. אז נכון, אחרי האלבום הזה מרילין מנסון כבר לעולם לא ייראה מאיים כפי שנראה לפני עשור, בשיא אירועי קולומביין ובהלת הורים שמרנים ברחבי העולם, אבל מדובר בתוספת מכובדת לדיסקוגרפיה שלו.

אחרי מספר האזנות, אני נוטה לחשוב שהפרידה מפון טיז היא כנראה בין הדברים הטובים יותר שקרו למנסון בשנים האחרונות, לצד הריבים המתוקשרים עם מנהיג Nine Inch Nails, טרנט רזנור, וחברי הלהקה שלו עצמו. חוץ מלחלץ ממנו מילים אמוציונליות במיוחד, הבדידות שגזר על עצמו היא כנראה זו שהובילה בסופו של דבר לאלבום מצויין שכזה.

ומה עם אותו שברון לב שהזכרתי קודם, אתם שואלים? מה יהיה על מרילין המסכן? ובכן, עם חזרתו למחוזות הרווקות, החל לנשנש את הקטינה ההוליוודית המקסימה אוון רייצ'ל ווד, וחייבים לפרגן לו על כך.