רוק וראפ זה כמו שווארמה ופלאפל

את האלבום החדש של לינקין פארק, Minutes to Midnight, קיבלתי לידי בחשש וציפיה. אחרי הכל, הדבר הקל ביותר לעשות הוא להיכנס באמ-אמא של להקות כמו לינקין פארק. שלא תתבלבלו, גם אני ניהנית לשמוע מידי פעם מוזיקה של בחורים לבנבנים ממורמרים שעדיין ניתן לאתר אצלם שאריות זעם מימי התיכון. יאמרו מה שירצו המלעיזים, אבל לינקין פארק הצליחו לעשות דבר או שניים באופן קולע באלבומים כמו Hybrid Theory ו-Meteora.

שמעתי שהראפ-מטאל מת, אבל בכל זאת, סקרן אותי לשמוע כיצד יספידו אותו לינקין פארק, במיוחד כשראיתי שעל ההפקה אחראי לא אחר מאשר ריק רובין האגדי, יחד עם הסולן מייק שינודה. בנוסף, התלהבתי מהעובדה שהינה סוף סוף, לינקין פארק הצליחו להרוויח ביושר את אותה מדבקה המזהירה הורים מודאגים מהמילים הקשות יותר באלבום - זו הפעם הראשונה שזה קורה, אחרי הכל.

בתור האיש שטפטף לנו יצירות כמו License to Ill של הביסטי בויז ואת Blood Sugar Sex Magik של הצ'ילי פפרז, יש סיבה לציפיות הגדולות התלויות ברובין. הוא ידוע בעיקר בכשרון שלו לקחת אמן כלשהו, להפשיט ממנו הכל, ולבנות אלבום עשוי ללא רבב. לינקין פארק, מצידם, ניחנו בכשרון לשלב בין ריפים זועמים ורועשים לליריקה אמוציונלית המעוררת הזדהות בעיקר בקרב בני 14 עד 20. מעניין לראות את השילוב של שני הכוחות הללו באלבום הזה. לא נעים להודות, אבל התוצאה אפילו די סבירה, אם כי לא חדשנית או פורצת גבולות בשום צורה.

האינטרו לדיסק, Wake, הותיר אותי מסוקרנת, שלא לומר מבולבלת מעט, מאחר שהוא נשמע כמו משהו מתוך אלבום של Mogwai - טריפ תת-ימי עמוס בצלילים אקספירמנטליים. Bleed it Out הוא מסוג השירים המופקים היטב, שעדיין דבקים באותה נוסחה מוכרת של רוק וראפ. ואלה שני דברים שממילא קשה לי לספוג אותם יחד - הדבר משול בעיני לאכילת פלאפל בדוכן המתמחה בשווארמה. הבעיטה האמיתית מגיעה רק בשיר Hands Held High, המנון פוליטי חתרני היוצא נגד הממשל האמריקני לצלילי מארש צבאי עמוס בקלידים.

לדאבוני, מתוך 12 השירים הכלולים באלבום, רק כשלושה הצליחו לבלוט כתוצרים שאצליח לזכור למחרת. הבעיה העיקרית של לינקין פארק בדיסק הזה, היא שעם כל הכשרון והרצון הטוב של המאסטרו ריק רובין, השירים שלהם בעיקר חוזרים על עצמם. השיר Valentine's Day, למשל, מצליח להזכיר את Crawling ואת Numb בו זמנית, באופן די חשוד.

מייק שינודה, החולק קרדיט הפקה עם רובין, מנסה לגנוב לצ'סטר בנינגטון את ההצגה בתור סולן. לא רק ראפר, אלא סולן של ממש. התוצאה היא זוועתית, והמסקנה היא שיש דברים שעדיף לתת לבנינגטון לעשות לבד כמו שהוא יודע. נשמע שמייק שינודה עדיין רעב ליצור חומרים זהים לאלה של פרויקט הצד שלו, Fort Minor, ואולי עדיף שיחדל.

מה שכן, אם החומרים באלבום הסולו הבלתי נמנע של צ'סטר בנינגטון יהיו דומים אפילו במעט לשירים בהם הוא הדומיננטי יותר ב-Minutes to Midnight, בהחלט יש למה לצפות.