היחסים האדיפליים של אליזבת ובלייר

איפה אתם היתם כשהנסיכה דיאנה נהרגה? מותה של הנסיכה בספטמבר 1997 היה אחד האירועים החדשותיים הגדולים של שנות התשעים, אבל משום מה האייטם לא שרד את סף המילניום החדש. אף סרט קולנוע אחד לא נעשה על חייה או על מותה, והארץ שקטה תשע שנים. "המלכה" הוא הסרט הראשון שעוסק בדיאנה, אך גם הוא עושה זאת בצורה עקיפה בלבד. הסרט שואב את עוצמתו הדרמטית מהזכרונות הקולקטיביים על מותה אבל משאיר את דיאנה עצמה רחוק ברקע.

במקום זאת, את קדמת הבמה בסרט "המלכה" מקבלת המלכה, אליזבת השניה. הסרט מתחיל ביום מותה של דיאנה - עם פרולוג קצר המתאר את זכייתו של טוני בלייר בבחירות חודשים ספורים לפני כן - והוא חושף את התמודדותם של אליזבת ושל משפחת המלוכה עם החדשות המרעישות. בעוד שראש הממשלה (מייקל שין, "לגעת ביהלום") תומך בירידה אל העם והפגנה פומבית של שכול, המלכה (זוכת האוסקר הלן מירן) מנסה לשמר את הערכים הישנים. היא מבקשת להתייחס להלווייתה של דיאנה כאל אירוע פרטי ולהציג כלפי חוץ ערשת פנים סטואית ונטולת רגש.

המפגש בין אליזבת לבלייר הוא מפגש בין הישן לחדש, בין מוסד המלוכה לפולחן הסלבריטי המודרני, בין איפוק בריטי מסורתי לרגשנות של עידן הטלוויזיה. תקרית דיאנה בונה את הקריירה של בלייר, וגם חושפת את חוסר הרלוונטיות של בני משפחת המלוכה כאשר אלה מפסידים במלחמת יחסי הציבור עקב טיפול כושל בפרשה.

הבמאי, סטיבן פרירס ("דברים יפים מלוכלכים"), מסבך את העניינים עוד יותר, כשהוא בונה את ההתנגשות החזיתית הזו לא כדרמה יבשה (או מותחן פוליטי כפי שנרמז בטריילרים) אלא כקומדיה. הסצינות הראשונות מתאפיינות בהומור כמעט סיטקומי ובדמויות קריקטוריות: הנסיך פיליפ (ג'יימס קרומוול האמריקני) הוא ליצן ובריון, צ'רלס הוא חלש אופי, שרי בלייר היא פוסטמה.

אך כאשר הסרט עובר מקומדיה לדרמה, מתגלה שאין לו בסיס דרמטי לעמוד עליו. הרגעים המרגשים ביותר לקוחים רובם ככולם מצילומי ארכיון של דיאנה והסיקור החדשותי של הלווייתה, לא מהחומר הבדיוני. התסריט של פיטר מורגן הוא סכימטי מדי, דידקטי מדי, מקפיד להאכיל בכפית עד שלא נשאר יותר מה לאכול. בהיעדר רעיונות טובים יותר, מורגן נשען על גימיקים כמו יחסים אדיפליים בין בלייר לאליזבת או מוטיב הצבי המגוחך שאמור לסמל את דיאנה אך מסמל בעיקר פשיטת רגל יצירתית.

מורגן, עד-כה תסריטאי טלוויזיה אלמוני למדי, כתב השנה שני סרטי קולנוע בולטים, "המלכה" ו"המלך האחרון של סקוטלנד". שניהם מתארים יחסים בין שליט מבוגר לטירון צעיר. שניהם מכילים הופעות חזקות וסביבן סרטים חלשים. שניהם, אולי לא במקרה, זיכו את השחקנים הראשיים, הלן מירן ופורסט ויטאקר בהתאמה, בפרסי האוסקר. ההופעה של מירן היא מורכבת, מלאת רבדים, משכנעת. הסרט לא.

התוספות המיוחדות מורכבות מטריילרים, גלריות סטילס, סרטון מאחורי הקלעים לא מעניין במיוחד, ורצועת פרשנות של הבמאי והתסריטאי. הרצועה מתגלה כבזבוז זמן כמעט טוטלי, כאשר פרירס נשמע משועמם ומתלונן על התקציב הנמוך שהועמד לרשותו ורק מורגן מנסה (ולפעמים גם מצליח) להתייחס אל הסרט שאנחנו רואים בפועל. בכוחות משותפים השניים מצליחים לגרום להישגים המועטים של הסרט להיראות כמו לא יותר מאשר צירופי מקרים.