בישראל היו קוראים לזה חארטה

שיסלחו לי כל חובבי המיצגים, מיצבים, התיאטרון החדשני והאוונגרדי, על הגישה האריסטוטלית הנוקשה - אבל גם רצף דימויים ויזואליים, טקסטואליים, תנועתיים, קוליים - צריכים להתארגן בתוך מבנה נארטיבי בעל התפתחות עלילתית מתקשרת, המצטברת לכדי תכלית ומשמעות. באופן זה, המופע השווייצרי הרב-תחומי והרב-תרבותי "שיריגאקי" שעולה במסגרת פסטיבל ישראל נותר מנוכר, מפורק, סתום ומופשט.

המופע משלב קרעי טקסטים של הסופרת האמריקנית גרטרוד שטיין עם וידאו ארט, מוזיקה יפנית מסורתית וה"ביץ' בויז", בביצוען של שלוש אמניות מיפן, שוודיה וקנדה. הניסיון ליצור "תיאטרון של חושים", נותר עקר ומיותר על אף המוזיקה המהפנטת שנעה תדיר בין פופ מתקתק למוזיקליות יפנית מדיטטיבית,עיצוב הבמה המרהיב היוצר דימויים אסתטיים ומופשטים והתאורה הפסטלית.

גם שלוש המבצעות המדויקות והמוזיקליות להפליא, שהטקסטים הקוביסטיים-פילוסופיים-פטפטניים שלהן מתגלגלים ונמסים בפיהן בערגה ובאלגנטיות, לא מצליחות לסחוף לתוך חוויה קוהרנטית רגשית או אינטלקטואלית.

הטקסטים של הסופרת והמשוררת היהודייה-לסבית-אוונגרדיסטית שהיתה אחת הדמויות המשפיעות והמעצבות בעולם האמנות של תחילת המאה העשרים, נותרים תלושים בחלל, נטולי הקשר, רצף ואמירה. העריכה והארגון הבימתי חושפים אומנם את המקצב הקדחתני, אך יחד עם זאת לא מתגבשים ליצירת אמירה משמעותית על מקריות, שרירותיות או חוסר התוחלת של הקיום האנושי.

מה זה החארטה הזה?

שם המופע שפירושו ביפנית: "זרימה", "כתיבה זורמת", "דיבור תוך כדי הליכה", יוצר חוויה אירונית דווקא מול חווית הצפייה המקוטעת והלא זורמת שלא מצליחה להתגבש לכדי שלם בעל מבנה ברור של התחלה-אמצע וסוף.

על-רקע צחוקים חנוקים ונבוכים מצד הקהל המקומי שלא ממש הבין מה רוצים ממנו ותחושת מצוקה הולכת וגוברת נוכח היופי הפיוטי אך הסתום, לא נותר לי אלא להרהר ברוח פוסט-מודרנית בפיסות נוסטלגיה ישראליות נוסח "לול" על האופרה "לה מרמור" מאת פרלש וניסוחו העממי אך הקולע של ז'וז'ו חלסטרה מימים ימימה: "מה זה החארטה הזה?".