הקולות של שדרות מזכירים את חיפה

רק לפני תשעה חודשים סיימה ישראל מלחמה איומה בצפון, וכבר היא ניצבת בפתחה של מלחמה נוספת, הפעם בדרום. כלומר, הייתה אמורה להימצא במלחמה, לולא היה מדובר באותה ממשלה שניהלה את המערכה בצפון. מדוע ישראל הייתה צריכה להיות עכשיו במלחמה? כי הממשלה הנוכחית הכריזה בקיץ האחרון בקולי קולות כי היא מתנגדת למדיניות ההכלה.

ההכלה היא המדיניות שהייתה נהוגה בצפון מנסיגת צה"ל בשנת 2000 ועד ליולי שנה שעברה. מדיניות זו קבעה כי למרות שישראל התחייבה להגיב בתקיפות לכל הפרה בצפון הארץ לאחר שנסוגה לקו הבינלאומי וקיבלה על כך את אישור האו"ם, עדיין יש להתחשב בבעלי הצימרים ובתיירות המקומית שתפגע מאוד אם תהיה פעילות צבאית רחבה.

לא רק ראש הממשלה, גם שר הביטחון עמיר פרץ תמך בקו הזה. לדעתו, אחד היתרונות הבולטים שלו כשר ביטחון, נובעת מהעובדה שהיה הראשון מזה שש שנים שקרע את המסכה מעל פניה של המדיניות הנהוגה אז, והחליט שיש צורך להפר את המשוואה הקיימת על-ידי פעולה צבאית רחבה. מעל כל במה אומר פרץ כי היה הראשון שהעז. שהעז להגיב. שהעז להעיר את המערכת. לטלטל אותה.

עכשיו, תחת הנהגתו של אותו פרץ, חזרה המערכת לישון. ההכלה, חזרה גם היא. אומנם אין בשדרות צימרים, אבל גם פעולה צבאית הולמת אין. הסיוט הכי גדול עכשיו עבור אולמרט ופרץ, הוא מערכה צבאית. לא רק שהם לא יידעו לנהל אותה, שוב, אלא שאין להם גב ציבורי כלל. כל מה שיעשו, יתקפו אותם. ובמידה רבה של צדק יש לומר. המנדט היחידי אותו ביקשו מהציבור אחרי פרסום מסקנות הביניים של וינוגרד, הוא להישאר ולתקן את הנזק מהקיץ. גם את המנדט הזה הציבור ככל הנראה מסתייג מלתת, אבל לנהל עוד מלחמה? בשום אופן לא.

אולמרט יודע זאת. גם פרץ. גם הרמטכ"ל החדש. הערכה היא שישראל תסתפק בתגובה צבאית אווירית והחזרת החיסולים. לאחר מבצע כזה לא תהיה וועדת חקירה, אבל גם לא ייפסקו הקסאמים. במקרה הטוב, הם ייחלשו. זה מה שהממשלה יכולה להרשות לעצמה עכשיו.
וזה לא שאם אולמרט היה מתפטר והיום היה מכהן ראש ממשלה אחר. זה גם לא משנה אם ראש הממשלה האחר היה נתניהו, ברק, ליבני, אילון, שטרית או פרס. המלחמה האחרונה הייתה טראומטית. מסקנות ועדת החקירה, טראומתיים גם. אף אחד במערכת הפוליטית לא מעוניין להגיש את צווארו על שולחן הקצבים של הציבור ולהסתבך.
למרות שעדיין לא התקבלה החלטה ברורה בדבר גודל התגובה הצבאית ומטרותיה, במערכת המדינית כבר נערכים למתקפה הבינלאומית שתגיע בעקבות תקיפת צה"ל. שרת החוץ ציפי לבני מרכזת את המאמצים בתחום. השבוע נפגשה לבני עם עמיתיה הגרמני והבריטי והדגישה בפניהם את המצב כפי שהוא משתקף בדרום הארץ. המצוקה העיקרית במערכת המדינית היא שהעולם לא מתעניין כרגע במה שקורה בשדרות. עיקר הפוקוס של העין הבינלאומית הוא על הנעשה דווקא בתוך הרצועה, מאבקי הכוחות בין החמאס לפת"ח. הדיפלומטיים הישראלים הונחו להסב את תשומת ליבה של התקשורת הבינלאומית לכך שישראל חוטפת ירי טילים על אזרחים, זאת ללא כל התגרות מהצד הישראלי. הערכה היא שהדבר ייתן קצת יותר מרחב תמרון, אולם איש אינו משלה את עצמו שהאשראי יהיה אין סופי. כשיתכנס הקבינט ביום ראשון לדון בצד המעשי של התגובה הישראלית, איש מהשרים לא יצפה למערכה מקיפה בעזה, כזו שתפתור את הבעיה. מקסימום תפחית את הלחץ מצד דעת הקהל הישראלי.

אם רוצים לדעת מה באמת חושבים השרים, צריך לשמוע אותם בפורומים הסגורים. רבים מהם סבורים שיש לצאת למחמה של ממש בעזה, אבל לא יאמרו זאת בקול. בסוף כשיהיה דיון בממשלה, יצביעו בעד מבצע מוגבל. גם במלחמת לבנון הצביעו שרים בעד המלחמה למרות שהתנגדו לה. כך נהג אלי ישי. כך גם נהג פרס. ככל שיחשפו יותר פרוטוקולים מוינוגרד, נדע על עוד שרים שנהגו כמוהם.
השבוע, באחד הדיונים שהתקיימו במליאת הכנסת, התקרב השר גדעון עזרא לכיסאו של ראש הממשלה. חייבים לעשות משהו בעזה, אמר לו. אולמרט שאל אותו מהי עמדתו. צריך לנתק אותם מהחשמל והמים, השיב עזרא. חייבים שהלחץ לא יבוא מכיוונה של ישראל, אלא דווקא מכיוונם של תושבי הרצועה עצמם. כשאמא לא תוכל לחמם בקבוק לתינוק שלה ושבלילה כולם יהיו בחושך, כולם יבואו לחמאס וידרשו שיפסיק לירות. עזרא אמר כי מהצד הישראלי לא צריכה להיות תגובה. זה יגביר את הלחץ של העזתים על החמאס, הסביר לאולמרט. ראש הממשלה השיב לעזרא שישקול את הדברים.

סימן שאלה אחד גדול הוסר בנושא המרוץ לנשיאות. הרב לאו הודיע שהסיר את מועמדותו. עכשיו נותר רק סימן שאלה קטן. פרס. הורדת מועמדותו של הרב לאו סוללת את הדרך בפני פרס להתמודדות. אנשיו יודעים כי ח"כים לא מעטים מקדימה היו נוטים דווקא להצביע לרב לאו אם היה מחליט להתמודד. אפילו ראש הממשלה אהוד אולמרט היה מסוגל להצביע עבורו בהצבעה החשאית, סך הכל הוא זה שהעלה את שמו של הרב הראשי של תל אביב כמועמד פוטנציאלי מטעם קדימה.
בינתיים פרס מנסה לגייס אנשים. שבוע שעבר דיווחנו כאן שהמשנה לראש הממשלה אף פנה לח"כ אלי גבאי מהמפד"ל וביקש את תמיכתו. למרות שפרס עדיין לא הכריז באופן רשמי על הצטרפותו למרוץ על הנשיאות, כל המועמדים האחרים יודעים שהמערכה תהיה מולו.
מי שמנסה לעבוד כרגיל, כאילו אין פרס, היא מ"מ נשיא המדינה, ח"כ דליה איציק. דליה איציק מנסה כל העת לבדוק מהם אפשרויותיה, וכל זאת עם הבטחה כי אם פרס רץ, היא לא. הדבר לא הפריע לה לפגוש את הרב עובדיה יוסף ולבדוק את סיכוייה לקבל את תמיכת ש"ס.
הרב עובדיה יוסף שומר על הקלפים קרוב לחזה. עד ה- 4 ביוני, לאחר המועד האחרון להגשת מועמדות, אין סיכוי שש"ס תודיע במי תתמוך. ש"ס, כמו תמיד, תבדוק אם היא לשון מאזניים. והיא תהיה לשון מאזניים, ורק אז תחליט במי לתמוך. כשהגיע פרס לרב עובדיה הוא לא שמע ממנו דברים ברורים. גם ריבלין ואיציק לא. גם לא אולמרט שהגיע לרב כדי לבקש ממנו לתמוך בפרס, נאלץ להסתפק באמירה שמועצת חכמי התורה תתכנס ותחליט. בתוך ש"ס שני קולות מושכים לשני כיוונים. אלי ישי מעדיף את ריבלין. אריאל אטיאס מעדיף את פרס. בין השניים שוררים יחסים טעונים. ישי, שלקח לו שנים ארוכות לכבוש את ראשות המפלגה, עד שהצליח להגיע לרשימה הנוכחית בכנסת ואפילו עלה במנדט בבחירות האחרונות, מצא את אטיאס מוצנח מלמעלה מחוץ למערכת הפוליטית אבל אם קרבה אדירה לרב עובדיה. בהרבה בחינות, המאבק על הנשיאות יהיה גם המאבק הפנימי של ש"ס.

הגזרה במפלגת העבודה כבר בוערת. מרכז המפלגה הכריע נגד ההצעה שמרבית המועמדים לראשות המפלגה תמכו בה. זו אולי הבעיה המרכזית בעבודה. חברי המפלגה מתחלפים ואילו חברי המרכז נשארים.
יש פער גדול בין שני הגופים המהווים את ליבה של המפלגה ההיסטורית. חברי המרכז הוא גוף תאב שלטון. פחות מעניין את המרכז ניצחון בבחירות, מאשר העובדה שהמפלגה תהיה בממשלה. המרכז אוהב את שרינו, כשהם באמת שרים. לא באופוזיציה. לכן הוא חוש מבחירות. לכן הוא חושש לעזוב את הקואליציה. המרכז הוא אותו מרכז שתמך בהישארות בממשלה כאשר ליברמן ניכנס. והוא אותו המרכז שהצביע כעת נגד פרישה למרות אולמרט.
המתפקדים, זה כבר דבר אחר. הם פחות נהנים ממנעמי השלטון, ויותר מעוניינים לקדם אדם זה או אחר לתפקיד ראש המפלגה. המנצח הגדול במרכז, עמיר פרץ, עומד להיות המפסיד הגדול בקרב המתפקדים בפריימריז. אגב, סיפור דומה קרה בליכוד ערב הבחירות לכנסת. שרון היה מקובל מאוד בציבור, אבל המתפקדים כבר החליטו לנקום בו על שלא כיבד את הצבעתם בנושא ההינתקות. בסקרים הפנימיים שערכו אנשיו של שרון, וגם של נתניהו, הצטיירה התמונה לפיה ביבי מנצח את שרון בפער גדול. שרון התקפל והקים את קדימה. פרץ, לצערו, כבר לא יכול להקים מפלגה אחרת. ימי עם אחד חלפו לבלי שוב.

הערה לסיום:
קרב הגנרלים במפלגת העבודה הפך לאובססיה מטורפת של המועמדים, וזאת למרות שכלל לא ברור עד כמה באמת מעניין את המצביעים איזה אלוף פיקוד לשעבר בחר בזה, או מיהו המועמד המועדף של מפקד הגיס ההוא.
בכתבת טלוויזיה ששודרה השבוע שעקבה אחרי יומו של המועמד עמי אילון, נראה רגע בו מתקשרים לאילון אנשיו ומודיעים לו כי מספר גנרלים הודיעו תמיכה בברק. אילון לרגע נדרך ושואל את בר שיחו מיהם הקצינים. כשנאמרו השמות, אילון נרגע. אלה לא החבר'ה שלו.
זה בעצם הפרצוף האמיתי של קרב הגנרלים. בבחירות, כל אחד מגייס את החברים שלו. במקרה של אילון וברק, החברים הם פשוט אלופים לשעבר. למה לא להשתמש בהם?.