הוקל עונשו של נהג שהרג שניים

עונשו של נהג שהרג אם ובתה בתאונה, הופחת מ 54 חודשי מאסר בפועל, ל-45 חודשים. השופטים, ארבל, רובינשטיין וברלינר קיבלו את ערעורו של הנהג, מיכאל בן הרוש, על חומרת עונשו.

תחילתה של הפרשה 'הטראגית', כלשון בית המשפט, ביום שישי ב-27.6.2003. בשעות אחר-הצהריים נהג חיים בן הרוש ברכב מסוג G.M.C מסחרי בכביש 444 לכיוון העיר אלעד. במהלך נסיעתו, חצה קו הפרדה רצוף בקטע שבו מצויה עקומה ימנית בכביש, וחסם את נתיב נסיעתו של רכב פרטי מסוג דייהטסו שנסע בכיוון הנגדי.

"בית המשפט המחוזי קבע על בסיס חומר הראיות כי חציית קו ההפרדה הרצוף נעשתה על-ידי בן הרוש ביודעין ומתכוון למטרת עקיפת הרכב שנסע לפניו", נכתב בהחלטת ביהמ"ש.

שניות ספורות לאחר הכניסה לנתיב אירעה התאונה ורכבו של בן הרוש פגע ברכב הדייהטסו שבא מולו. "רכב הדייהטסו נהדף לנתיב הנגדי ושם פגע בו רכב פרטי מסוג מיצובישי שנסע בכיוון נסיעתו של בן הרוש". מהתאונה נהרגו שתיים מנוסעות רכב הדייהטסו: חדוה אליהו ז"ל ורעות, בת כעשרה חודשים ז"ל. יתר נוסעי הרכב: הנהג אפרים אליהו, ושלושת ילדיו, ליאל יצחק ואיתיאל, נפצעו חלק באורח קשה.

על בן הרוש הוטל עונש של שש שנות מאסר, מתוכן 4.5 שנים בפועל, וכן פסילת רשיון ל-20 שנה. בעקבות ערעורו קיצרו השופטים את החלק של המאסר בפועל אך הוסיפו קנס של 20 אלף ש"ח.

בהחלטה הביאו השופטים, רובינשטיין וארבל, לידי ביטוי את המחלוקת ביניהם אודות האפקטיביות שענישה מחמירה על צמצום תאונות הדרכים.

השופט רובינשטיין ציין כי עד היום אין מחקרים המוכיחים כי ענישה כבדה על הריגה מועילה לצמצום תאונות דרכים. "נתאר ונאמר את הידוע, כי אין תשובה טובה לשאלה אם אכן מועילה לצמצום תאונות הדרכים הטלתם של גזרי דין מחמירים; אך כבר ציין הנשיא שמגר... כי 'הענישה של מעשי עבריינות מהותיים הקשורים לנהיגה בדרכים, היא חלק מרכזי ואף דומיננטי בכל מאמץ לצמצום עבריינות תנועה'. נזדמן לי לומר בפסק דין בתיק שעניינו גרימת מוות ברשלנות, כי 'נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונת הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי דין מחמירים'. רוצה לומר, גם למי שמקנן ספק בליבו אם ההרתעה בענישה מחמירה מועילה, אף שאין בידינו נתונים (שראוי היה כי יינתנו בידינו, לרבות מחקרים) אין חולק כי יש משמעות לגמול האינדיבידואלי, ולאו מילתא זוטרתא היא".

לעומתו גרסה השופטת ארבל כי ראוי לגזור על מי שהורשעו בהריגה תוך נהיגה ענישה מחמירה "הנותנת ביטוי לערך קדושת החיים". היא הוסיפה: "כשלעצמי אני סבורה כי אין מאבק נחוש בתאונות הדרכים ללא ענישה מחמירה. חלק ניכר של תאונות הדרכים הן תולדת מה שמקובל לכנות 'הגורם האנושי'. ישנם אומנם מקרים בהם נגרמות תאונות דרכים בשל טעות אנוש, תנאי הדרך ועוד כיוצא באלה סיבות וגורמים, אולם דומה כי אין חולק שרבות מתאונות הדרכים הן תוצאתה של נהיגה בלתי זהירה, שאין עימה הישמעות לחוקי התעבורה והתחשבות בתנאי הדרך. תאונות אלה ניתן למנוע על-ידי חינוך לנהיגה אחראית וזהירה, על-ידי חינוך לציות לחוק ולכללי הנהיגה הנכונה. ענישה הולמת היא חלק אינטגרלי של החינוך לנהיגה נכונה שביסודה כיבוד נוסעים אחרים, משתמשים אחרים בכביש, לרבות עוברי אורח תמימים. לפיכך אני רואה בחיוב את המגמה להעלות את רף הענישה בגין עבירות אלה".