יובל המבולבל הוא הדץ החדש

כבר שנים רבות שלא נצפה איזה 'גבר גבר' על בימות הטף (ולא, דץ לא נחשב), כך שיובל שם טוב הוא בהחלט דמות מרעננת, שמייצר פרצי צחוק בלתי נשלטים וסוחט שיתוף פעולה פיזי מכל הגילאים הנוכחים באולם.

אני מודה, בפעם הראשונה ששמעתי את יובל המבולבל שר בערוץ הופ, הייתי בטוחה שהוא בא חולה לעבודה. נכון, מאוד אופנתי למצוא סופרלטיבים מצחיקים על קולו המחוספס של היובל המבולבל, מה גם שהוא עושה זאת בעצמו במהלך ההצגה ומעביר תוך כך את המסר 'צוחקים עליך - אז מה?'. אבל, אני הרי חייבת לצאת דופן, הינה מה שאני חושבת: קולו הצרוד / מחוספס / צרוב ניקוטין של יובל הוא מגנט מלא קסם המביא לילדים את החיים עצמם: לא תמיד ורודים ומלוטשים, אבל רווי הפתעות וצחוקים.

כיוון ששתי חברותיי ואני סובלות באופן כרוני ממחסור בזמן איכות משותף, קבענו הפעם בילוי משותף עם הטף: על מושבי האולם המלא צנחנו עמוסות בילדים ומעילים כדי להצליח לראות מקרוב את גיבור התרבות החדש. האולם מוחשך וברקע כבר מושמעים שירי הדיסק הראשון (כן, כן כבר יש שני). הציפייה מורטת עצבים, אך משתלמת בגדול כיוון שלפתע מאגפות את הקהל מימין ומשמאל רקדניות צעירות (מאוד) המתחילות את המופע מתוך האולם אל כיוון הבמה. המסך נפתח סוף סוף והאליל האנושי מתייצב בקדמת הבמה על-רקע תפאורה מקסימה המעבירה היטב את המסר של יובל: 'החיים הם קרנבל'.

העלילה מפגישה אותו עם שני ילדים (השחקנים גיל ורנר ומירב דמארי) שאיבדו את הוריהם בלונה פארק. יחד הם משחקים משחקי דמיון חביבים עד למציאת ההורים של השניים. כל אלו מגובים בתלבושות צבעוניות מדליקות ובריקודים בכוריאוגרפיה משובחת בביצועים של רקדניות שהן - איך נאמר בלי להעליב - צעירות מאוד ולא היו עוברות את שלב המיונים הראשוני של נולד לרקוד. הפקה כזו שהגיעה לליגה הלאומית יכולה להתהדר בצוות רקדניות מיומן יותר.

והינה עוד הוכחה שניסיון בחיים זה דבר חשוב: יובל לא פרץ בקריירה מטורפת תוך שתי שניות כדוגמת הכוכבים הנולדים. 15 שנה הוא מפעיל ילדים בימי הולדת, וכמה שזה נשמע אכזרי, זה בדיוק מה שמאפשר לו לשלוט בכל-כך הרבה אופני משחק שכל-כך מדברים אל הילדים:

בתחילת ההצגה מציג קטע שנראה כלקוח מתוך סרט אילם וסוחט צחוקים קולניים מהקהל הצעיר והוריו המלווים. בהמשך יובל מפעיל בובת תיאטרון תוך שליטה יוצאת דופן בגופו ובגופה. לאורך כל ההצגה הוא מרקד על הבמה ונראה שהוא ניהנה מכל רגע.

בנוסף, הוא פשוט יודע מה מצחיק ילדים: העוויות פנים מצחיקות המסונכרנות עם שאר איברי הגוף לכדי תנועות מדוייקות ומהירות, מילים שובבות (מתי לאחרונה צחקתם מהמילה דרבוקה?), ואסטרטגיות השלמת מילים בחריזה. הו כן, החריזה הבלתי פוסקת, אולי סיבה נוספת בגללה קולו הצורמני לא צורם בכלל.

גם אמהות מתלהבות (ואולי מתאהבות?)

אם במחצית הראשונה של ההצגה מרבית השירים לא מוכרים וכנראה לקוחים מהדיסק החדש, הרי שבחלק השני מגיעים השירים המוכרים וחברותי ואני מוצאות עצמנו במצבי קיצון של מבוכה: שלושתינו עם ידיים באוויר שרות במלוא גרון: 'בלון אדום, בלון לבן...'. אלוהים, כנראה שבתהליך האבולוציוני של הישרדות כאמא איבדתי כל זכר לתכונה האנושית שנקראה פעם בושה. תוך דקות אחדות מגיעות אימהות אחרות באולם לשיא (לא, לא כזה) של היעדר בושה: יובל זורק לקהל בלוני ענק כדי שהקהל ישחק בהם קצת ויחזיר לבמה. במה שנראה אקט התאבדותי מופרך מתנפלות חלק מהאמהות על הבלונים וגורמות ליובל לחלק הוראות מפורשות: גברת, תעזבי את הבלון.

טוב, בסוף הוא התפוצץ כמובן, אבל לפחות נהנינו מהמיצג. בדרכנו לאוטו ענברי בת השנתיים שקטה, עצובה שנגמר, אבל פתאום מבינה שיש עתיד ודורשת להחזיק בדי.וי.די החדש שקנינו בכניסה לאולם (יחד עם דיסק שמע - 59 שקלים, ויש גם חוברות ומדבקות). תוך שניות ספורות עיניה נעצמות ועל שפתיה נמתח חיוך מתוק. ואני אומרת: תודה לך יובל.