'מניית היסוד' של הרצל חוזרת להסתדרות הציונית

בהכרעה בעלת אופי היסטורי, הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב, לחברת 'אוצר התיישבות היהודים' להחזיר את "מניות המייסדים" לידי ההסתדרות הציונית. מאחורי שמות אלו כ'מניות מייסדים' ו'אוצר התיישבות היהודים', הנראים כחסרי פשר, עומדת ליבת העשייה הציונית בדורות האחרונים. מדובר במניות היסוד של חברה אשר נועדה להקים את הבנק הציוני הראשון על-ידי הועד הפועל הציוני ובנימין זאב הרצל.

בנק זה נועד להוות זרוע כלכלית לצורך הקמת הבית הלאומי עבור עם ישראל בארץ ישראל. ברבות הימים הפכה חברת אוצר התיישבות היהודים למחזיקת המניות בבנק לאומי.

מהלך הפרטתו של הבנק, המעורר גלים גם בהקשר לחשדות נגד מעורבותו לכאורה של רה"מ אולמרט, עורר את כל הצדדים הנוגעים בדבר להזדרז ולהסדיר את מעמדם באשר לרווחים הצפויים ממכירה זו.

ב'ציצית' נאחזו חברי מועצת אוצר התיישבות היהודים, המחזיקים במניות אלו (בהם מניית היסוד של הרצל), ומנגד הנהגת ההסתדרות הציונית שטענה כי מניות אלו נועדו לצורך מימון מטרות ציוניות והן צריכות עתה לשוב אליה.

בפי אלו וגם אלו, טענות מטענות שונות. ההסתדרות הציונית העולמית טענה בין היתר כלפי חברי מועצת אוצר התיישבות היהודים כי הם אינם עומדים על כך שהחברה תמלא את מטרותיה ואף "כופים על החברה המשך שיתוק, תוך שהם מנצלים את משאביה להפקת תועלת אישית ולקבלת שכר משמעותי מדי שנה". מנגד הועלתה טענת חברי מועצה אלו כי חובתם הראשונית היא לנאמנות למטרותיה של החברה שבמועצתה הם מכהנים, כולל מטרות כלכליות. לטענתם אפשרות הפרטת הבנק היא בבחינת הזדמנות כלכלית.

בדיונו בסוגייה סקר השופט גורן את ההיסטוריה של החברה הציונית אנגלית, שהוקמה כאמור על-ידי הרצל ואנשיו וזאת מתוך הבנה בסיסית כי לשם הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל נדרשת "קומבינציה", כלשון הרצל. שילוב בין מערכות מדיניות כמו קונגרסים למיניהם, לבין המערכות הכלכליות. החברה האנגלית נועדה לפיכך לשמש יסוד לבנק ציוני לפיתוח ארץ ישראל.

מבנה ההון של החברה הקנה לחברי המועצה שלה, חברי הוועד הפועל הציוני, שליטה באמצעות החזקה ב'מניות המייסדים' - "מניות הכשרה". עם זאת, החזקה במניות אלו לא הקנתה בעלות אלא 'נאמנות' בלבד. יתירה מכך, בשטר הנאמנות המצוי במסמכי היסוד של החברה הציונית אנגלית, נאמר כי חברי המועצה המחזיקים ב'מניות המייסדים' מחוייבים בשימורן עבור "המוסדות הציוניים".

למעשה ליבת הסכסוך על 100 'מניות המייסדים' היא העובדה כי חברת אוצר התיישבות היהודים מחזיקה ב-5% מהון המניות של בנק לאומי, כתב השופט, "שיעור אחזקה אשר מטבע הדברים מקנה למניות המייסדים באוצר התיישבות היהודים ערך רב והופך אותן לאטרקטיביות, במיוחד בעת שמתנהלים מהלכים להמשך הפרטתו של הבנק והשלמת מכירתו לידיים פרטיות".

השופט הוסיף כי כדי להכריע מהו גורלן של מניות אלו יש לדון ב'סלע המחלוקת': "מיהו יוצר הנאמנות ולטובת איזה נהנה או מטרה היא כוננה". אנשי 'אוצר התיישבות היהודים' טענו כי מדובר ב"נאמנות לטובת הגשמת מטרותיה הכלכליות-ציוניות של אוצר התיישבות היהודים, ומכאן גם שאסור לחברי המועצה להעביר את המניות לידי ההסתדרות הציונית לשם מכירתן לגורם פרטי זר שאינו מחוייב למטרות אלה".

לעומתם, ההסתדרות הציונית טענה, כי "נאמנותם של חברי המועצה ביחס למניות המייסדים הינה נאמנות לטובת התנועה הציונית, שנציגתה היא ההסתדרות הציונית, וכי היא גם יוצרת הנאמנות מלכתחילה".

כאמור, השופט הכריע כי יש להעדיף את גרסת ההסתדרות הציונית לפיה "מניות המייסדים נמסרו מלכתחילה לחברי המועצה על-מנת שיחזיקו בהן בנאמנות עבור התנועה הציונית, יוצרת הנאמנות ומייסדת החברה האנגלית. במובן זה, הנאמנות במניות המייסדים נועדה להיות לטובת התנועה הציונית שהינה גם יוצר הנאמנות וגם הנהנה על-פיה".

ההסתדרות הציונית העולמית זכאית לדרוש מניות אלו "שהוחזקו בנאמנות עבורה על-ידי חברי המועצה", הוסיף וכתב השופט גורן בהכרעה, ו"על חברי המועצה להיענות לדרישה זו בהתאם לתנאים המשפטיים והכלכליים שיסוכמו בין הכונסים שימונו".

בית המשפט אף העניק מעמד של כונסי נכסים לפרקליטי הצדדים עורכי-הדין מלצר, גוט ומאיר "לערוך בהסכמה הדדית את הפעולות הנדרשות למימוש פסק-דין זה".