עושים שלישיה במוזיאון ת"א

את הביקור במוזיאון תל אביב ערכתי בליל שבת. המבקרים לא נמנו עם הקהל הקבוע של המוזיאון, והשומרים, בגלל כמות האנשים הגדולה, עבדו קשה במיוחד. בנוסף לתערוכה של מארק רותקו, שהיא תענוג לכל אוהבי אסכולת ניו-יורק, מוצגות במוזיאון שלוש תערוכות יפהפיות: רענן לוי - "הפואטיקה של המרחב", נורית דוד - "אני שנולדתי סינית" וברי פרידלנדר - "תמונות 1994-2006".

הציורים שרענן לוי יוצר בעשר השנים האחרונות הם רפלקסיביים. התערוכה מציגה את התנועה שלו אל המקום בו הוא מצייר את עצמו, את הסטודיו שלו ואת החדרים בהם הוא חי ויוצר. ציוריו של לוי מגלים טפח ומסתירים טפחיים על עצמו ועל צורת העבודה שלו, אבל מעבר לכך, עיון שטחי ביצירתו התלויה במוזיאון מוכיח משהו לגבי האמונה של הצייר באמנות. החקר של הצייר מתבטא בציורים גדולים, שקטים, מדויקים אך אפופי מסתורין, וסובב סביב מקומו של האמן אצל עצמו.

לוי יוצר חללים של בית, בו הדלתות נפתחות ומשפיעות על הדרך שבה רואים את הבית - לא רק המרווח הצר או הרחב של מפתן הדלת, אלא תפיסה פרספקטיבית עמוקה של יצירת חלל לשם הגדרת מהות. במקום הזה ניתן לעקוב אחר הפשטות והצניעות שבחיי האמן. באחד מציוריו המרשימים מניח לוי על אדן החלון צנצנת צבע ומברשת, במקום פרח באגרטל, וזו אחת מהדרכים היפות להביט פנימה אל נפש האמן.

נורית דוד זכתה בפרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר. לרגל הזכיה, היא מציגה עבודות שיצרה בשלושים השנים האחרונות. קשה שלא להתרשם מיצירתה הפיוטית והנאיבית, והתערוכה לקחה אותי למחשבות ומקומות דמיוניים שמעולם לא הגעתי אליהם בשום תערוכה אחרת. היא נשית מאוד ומדברת בקול אמנותי שלא רבות משתמשות בו, אם בכלל מצאו אותו.

הדבר הברור בציורים שיצרה בשנות השמונים היא המשיכה שלה לאמנות נאיבית. השימוש שהיא עושה בה - דמויות קטנות בנוף גדול - בנוי אף הוא על מוטיבים שאינם קשורים לכאן והעכשיו של האמנות הישראלית. יש לה פטיש גדול למדרגות והיא יכולה להעמיד על המדרגות הללו בובת פינוקיו ממין נקבה, את עצמה חתוכה לשלושה חלקים, ודמויות אחרות, נשיות על-פי רוב, מחולקות לפלג גוף עליון, מרכזי ותחתון.

לצערי בשעת הביקור החנות של המוזיאון הייתה סגורה, אחרת הייתי מייד קונה את הקטלוג ולומד אותה ואת עבודותיה לפני ולפנים. בשנים האחרונות עוסקת נורית דוד במיפוי ובטופוגרפיה, והשוני בין העבודות שהוצגו בתערוכה משנות השמונים לבין העבודות המוצגות בסופה משנות האלפיים מעידות על שינוי גדול של חשיבה ושל חומרי יצירה.

ברי פרידלנדר הוא צלם יהודי אמריקני מפורסם מאוד בעולם, שמוכר צילומים בעשרות אלפי דולרים בארץ ובחו"ל. התערוכה שלו במוזיאון תל אביב פשוט מרתקת, ולו רק מפני שעינו החדה והציוד שבו הוא משתמש, נותנים מבט שאיננו מכירים על ישראל ועל הישראלי. בצילומים פאנורמיים מרהיבים, צרים וארוכים (לא כולם דווקא מישראל), חושפת המצלמה של ברי את סודות הרחוב: ילדים על סקט-בורדים, משחק כדורגל שכונתי ועוד סצינות.

רוב רובן של העבודות מיוצרות מצילומי חשיפת חסר (צילומים בהם משתמשים בכוונה בכמות אור נמוכה מהדרוש), שמתוקנים ונצבעים שוב במחשב, ומורכבים לתוצאה הסופית באמצעות חיתוך והדבקה. התוצאות מופתיות. העין האנושית, שרגילה לראות ולהכיל 180 מעלות ואולי קצת פחות, נחשפת פתאום לרגע בודד המוצג בריבוי זוויות. פרידלנדר מוסיף לסנאפ-שוט תנועה, סיפור ועומק.

גולת הכותרת של התערוכה הן שלוש תמונות מסיני, מאחד החופים המוכרים מחצי האי, בו נוהגים המבקרים לשכב על מזרונים ולהביט במים ובשקיעה. על גבי שלושה קירות מקבילים בחדר התצוגה במוזיאון, שכל אחד מהם קצר מהשני, תלויות שלוש התמונות הנראות זהות. ממבט אחד הסוקר את שלושתן הן מסבות עונג רב, לא רק כי הן עגולות ונבדלות מכל שאר העבודות המלבניות, אלא בגלל שיש משהו בסיפור שבהן שרק צלם יכול להביא מביקורו במקום. שווה צפייה ארוכה ותובענית.

רענן לוי - "הפואטיקה של המרחב"

נורית דוד - "אני שנולדתי סינית"

ברי פרידלנדר - "תמונות 1994-2006"

צילום: מתוך עבודה של נורית דוד