הסכו"ם הפרוותי של מרט אופנהיים

התערוכה החשובה של השנה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, "דברים סוריאליסטיים: סוריאליזם ועיצוב", היא הראשונה מסוגה. הכל יודעים משהו על סוריאליזם, תנועת האמנות הפופולרית ביותר של המאה ה-20. חלק מהדימויים הסוריאליסטיים בציור ובקולנוע הותירו חותם כה עמוק על אוצר הדימויים החזותי שלנו, עד שקשה לדמיין את האמנות המודרנית - או אף את רעיון המודרניות עצמו - בלעדיהם.

אבל עיצוב סוריאליסטי? זאת כמעט סתירה בהגדרה. עיצוב מזוהה עם התהליך התעשייתי הרציונלי. לעצב משהו פירושו שאפשר לייצר אותו יותר מפעם אחת, שוב ושוב ושוב, מבלי לאבד מאיכותו או מעוצמתו; אם זה כיסא ברצלונה של מיס ואן דר רוהה ואם העט הנובע פרקר 51. המונח עיצוב מרמז שכל היבט של האובייקט מובא בחשבון במודע.

רוחו של הסוריאליזם, לעומת זאת, מובילה לכך שהחפץ יהיה כזה שלא התקיים קודם לכן, ועם זאת יהיה באורח מסתורי עצם אמיתי בעולם אמיתי. לכן האובייקט צריך לאבד את ההקשר שלו, ואף את הזיכרון של ההקשר, או להופיע לנגד עיניהם המהופנטות של הצופים כעצם רדוף רוחות רפאים של משמעויות קודמות, ועם זאת חדש באופן לא מוסבר. מכאן שרוב האובייקטים הסוריאליסטיים היו חסרי תועלת לחלוטין. ואיך מעצבים משהו חסר תועלת? לא מעצבים חפץ כזה. יוצרים אותו.

לא בטוח שהמלה עיצוב אכן מתארת חלק מהאובייקטים בתערוכה, למשל הפסל "רוח הרפאים של הגרדניה" של מרסל ז'אן מ-1933. הראש, אף שקשה לזהותו, הוא יציקת גבס של דיוקן פילגשו של לואי ה-15 שפיסל הודון, הפסל הצרפתי בן המאה ה-18. ז'אן הפך אותה לאשה שחורה: הוא כיסה את ראשה בבד צבוע שחור. במקום עיניים הוצמדו רוכסנים, שפתיחתם מגלה תצלומים זעירים (כוכב ופנים) במקום שהיו אמורים להיות האישונים. אבל לאובייקטים כמו הראש הזה של ז'אן לא היתה השפעה כלל על העיצוב, לפחות במובנו השגור.

אהבה ותשוקה אובססיביות

אחת ממעלותיה של התערוכה היא שלראשונה מופנית תשומת לב של ממש למערכת היחסים בין הסוריאליזם לאמנויות של המותרות - אופנה, עיצוב פנים ותכשיטים. התערוכה, שתוצג עד 22 ביולי, מראה שהפעילויות האלו, גם אם לא היו חלק מהותי מהסוריאליזם כמו הציור או הפיסול, תרמו בהחלט לעיצוב רוחה של התנועה. וזה נעשה בידי אנשים שלא כולם נמנו עם יוצרי האמנות הסוריאליסטית. אחד מהם הוא המעצב הדגול ז'אן-מישל פרנק, הידוע בעיקר בזכות רהיטי האר-דקו העדינים שלו, אך היה גם ידיד של המשורר רנה קרוול וסוריאליסט בזכות עצמו. יתרה מכך, לא רק המעצבים יצרו את סוגיו השונים של המראה הסוריאליסטי - הלקוחות היצירתיים שלהם מילאו תפקיד חשוב במלאכה.

האופנה היתה סקסית, וגם הסוריאליזם. השילוב ביניהם היה טבעי ומתבקש. הקוביזם מעולם לא נחשב לסקסי, וגם לא הקונסטרוקטיביזם או אף אחת מתנועות האמנות האחרות של ראשית המאה ה-20, חוץ מרגעים סקסיים ספורים באקפרסיוניזם הגרמני. ואולם, אחת מאמונות היסוד של הסוריאליסטים, כפי שהגדירה מנהיגם אנדרה ברטון, היתה האמונה באהבה האובססיבית, l'amour fou, אהבה שטורפת את החושים ומטילה את האוהב למערבולת ללא מוצא של תחושות ותשוקות. אחת המוזות העיקריות של הסוריאליסטים היתה לי מילר, צלמת מהשורה הראשונה, אמריקנית יפהפייה שחיתה עם מאן ריי זמן מה בפאריס.

המאהבים מלאי התשוקה של הסוריאליזם השקיעו אנרגיה רבה ביצירת דימויים מיניים מכל הסוגים, שלחלקם אין מתחרים גם כיום מבחינת התמציתיות והעוצמה. האמנית היהודייה הצעירה מרט אופנהיים יצרה כמה מהם. המפורסמת שביצירותיה, "Object" מ-1936, צמחה מתוך אביזרים שעיצבה בשביל מעצבת האופנה אלזה שיאפרלי. אופנהיים יצרה למענה צמיד זהב שצדו החיצוני מכוסה בפרוות בונה. היא ענדה אותו לפגישה עם פיקאסו בקפה דה פלור, ופיקאסו העיר שאם אפשר לכסות צמיד בפרווה, אפשר בעצם לכסות כמעט כל דבר בפרווה. כוס קפה, למשל. אופנהיים אימצה את הרעיון וכיסתה כוס, כפית וצלחת בפרווה. התוצאה היא אחד הדימויים המיניים הנשגבים המעטים של המאה ה-20. הוא מאלץ את המתבונן לדמיין כיצד הוא מרים את הכוס הפרוותית, הרטובה והמלאה נוזל חם אל שפתיו; הפרשנות האפשרית היחידה היא מין אוראלי. זהו דימוי חינני ומעודן ובו בזמן גם ישיר ובלתי נמנע.

גולגולת מטקסס

הסוריאליזם עצמו נחלק בשאלה איזה קשר צריך להיות בינו לבין עולם המסחר, אם בכלל. קל היה לומר, כפי שעשו חלק מהסוריאליסטים, שהתנועה נולדה מתוך זיווג בין הפסיכואנליזה הפרוידיאנית לבין המארקסיסטים מבקרי הקפיטליזם. אבל גם אמנים צריכים להתפרנס. ב-1926 יצרו מקס ארנסט וחואן מירו תפאורות ל"רומיאו ויוליה" שהעלה הבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב. הם ספגו בשל כך גינויים זועמים מצד ברטון, לואי ארגון ופיקאסו. אבל ההתנצחויות האלה לא היו משכנעות במיוחד. רוב הסוריאליסטים, ובהם ברטון, התפרנסו ממעורבות בתעשיות הצילום, הפרסום והאופנה.

דאלי, באופן מיוחד, ספג קיתונות ביקורת בשל יחסיו עם העשירים. אבל מעולם לא היו לו יומרות בעניין, בניגוד לפיקאסו, שהאהדה שלו לקומוניזם התמצתה בעיקר בדיבורים. "פיקאסו גאון!" הכריז דאלי לימים, "גם אני! פיקאסו ספרדי! גם אני! פיקאסו קומוניסט! ואני לא!"

בשנות ה-50 פנה דאלי לעיצוב תכשיטים, כנראה גם ממניעים כספיים. בחלק מהם ניכר הניצוץ הגאוני שלו; למשל בסיכה מ-1949 בצורת פה של אשה המשובץ אבני אודם, ששפתיו הפתוחות במקצת חושפות שיני פנינה. סיכה יפה אף יותר היא כוכב הים המרהיב שיצר ב-1950 בשביל מולטי-מיליונרית מהמערב התיכון בארצות הברית; חמש זרועותיו משובצות אבני אודם, יהלומים, פנינים, אזמרגדים וזהב, ואפשר לכופף אותן בכל כיוון שרוצים.

אבל התכשיט המרשים ביותר בתערוכה אינו של דאלי או של אמן סוריאליסטי מפורסם אחר. הוא עוצב ויוצר על-ידי החברה הפאריסאית Maison Boivin. ב-1938 נכנסה למשרדי החברה גברת מטקסס, שנשאה עמה גולגולת שור שמצאה בחווה שלה. הגולגולת, הכריזה, תשמש דגם לסיכה. וכך נוצרה הסיכה המשובצת יהלומים, עם זר של אזמרגדים היורד מעין אחת, סרט של ספירים סגולים וקרני זהב מלוטשות. אורך הסיכה כולה הוא יותר מעשרה ס"מ.

צילום: טלפון לובסטר של דאלי