סיפור-חיים בזבל

גל גדול של ניירות התעופף מפח האשפה שבחצר אחד הבתים שברחוב שרת ברמת-גן ומילא, כהרף-עין, את הרחוב כולו. אחד הדיירים, שישב אותה שעה במרפסת-ביתו שבקומה השלישית והבחין במה שאירע, מיהר לרדת לחצר כדי לאסוף את הניירות. אולם, כאשר נטל לידיו אחדים מהניירות, הבחין, לתדהמתו, כי אין הם סתם ניירות ישנים ומקומם בוודאי שלא יכירנו בפח. כל אחד מהם היה, פשוט, מיסמך בפני עצמו.

בינתיים הספיק הדייר הסקרן לאסוף את כל הניירות. מבט נוסף שנעץ בהם פתר את התעלומה המוזרה: הניירות היו, לאמיתו של דבר, אוצר בלום מן ההיסטוריה של ארץ ישראל בראשית המאה שעברה. על הניירות, שמשום מה הושלכו לפח האשפה, התנוסס שמה של רחל גורדון, מראשונות היישוב, שנפטרה זה מכבר בשיבה טובה כשהיא מתקרבת לשנת המאה שלה. מאן דהוא, שעשה, ככל הנראה, "סדר" בביתה של המנוחה, החליט, מן הסתם, להיפטר מן הניירת הטורדנית, מבלי ששם ליבו לעובדה שבכך הוא משליך לפח אוצר בלום.

"שקל" ב-50 מיל

כרטיס-חבר מספר 7 של "הקלוב הפלשתיני", שנמצא בין הניירות, מלמד שרחל גורדון נמנתה עם המכובדות שבחברי המועדון של החברה הגבוהה של אותם הימים. הכרטיס, המעוטר בפרחים, נושא את חתימתם של "הראש היינריך הייגעבויד והמזכיר, ד"ר מ.זלקינד". מיסמך אחר הוא ה"שקל" של ההסתדרות הציונית העולמית, הרשום על-שמה של רחל גורדון. השקל, משנת תרצ"ח, נרכש תמורת 50 מא"י.

רחל, מסתבר, היתה פעילה בתנועה הציונית משחר-ימיה. מעידות על כך ההזמנות הרבות לקונגרסים הציוניים, שנשלחו אליה על-ידי ראשי הקונגרס, ואשר נמצאו אף הן בפח. מסתבר שהיא לא החמיצה אף לא קונגרס אחד.

מברק, שנשלח על-ידי רחל גורדון לידידים בגרמניה, מביע צער והשתתפות באבלם. על טופס המברק מתנוססת הכתובת: "הדאר, המברקה והשח-רחוק של פלשתינה", ובתנאי קבלת המברק המופיעים בו נאמר: "המחלקה אינה מקבלת עליה כל אחריות בעד הפסד, נזק או הפרעות שיוסבו לרגלי איזו טעות, עיכוב או מניעה במסירת המברקים בין בפלשתינה ובין באופן אחר, בתוך תחומי כל מדינה אחרת שדרכה יעבור המברק הזה".

כרטיסי-תלמיד של רחל גורדון מעידים כי היא למדה בבית הספר העירוני לבנות ביפו ובשנת 1906 התקבלה כתלמידה בבית הספר התיכון המסחרי בלונדון.

יריד המזרח 1934

כרטיס-כניסה משנת 1934 ליריד המזרח בתל אביב (המחיר 49 מיל) ולוח-כיס משנת תרפ"ח נמצאו אף הם באוסף המתגולל בפח האשפה, ולצידם - כרטיס-ביקור של מלון "תלפיות" ברחוב אחד העם בתל אביב, שבו התאכסנה רחל מעת לעת. כרטיס-ביקור זה מספר כי "זהו בית-מלון אירופאי, עם כל הנוחיות, סביבה שקטה במרכז העיר, חדרים מרווחים, מסעדה וגן-קפה, מים זורמים וכו'; אולמי-קריאה וכתיבה, עיתוני חו"ל, גן נאה עם כסאות-נוח, שרות מדוייק, חגיגות ונשפים בבית ומחוץ לבית, מטבח וינאי ממדרגה ראשונה, תחת השגחת הרבנות הראשית בתל אביב, כשר. ואילו חשבון שפרעה במלון "סן-רמו" בתל אביב מגלה כי אכלה שלוש ארוחות תמורת 68 מיל (כולל שרות).

רחל גורדון, שנשארה רווקה עד יומה האחרון, היתה צעירה נאה, שרבים וטובים שיחרו לפיתחה. מעידים על כך מכתבי האהבה והחיבה שהרעיפו עליה ידידיה בארץ ובחו"ל ומחשש לעינא בישא (שמא בגדו) לא נגלה כאן את זהות כותביהם.

"בשם ההיגיינה"

רחל היתה גם לקוחה קבועה של "בשם ההיגיינה" - התמרוקיה של העיליתה התל אביבית של אותם ימים, ברחוב אלנבי 38, וכאשר הזדמנה רחל לירושלים, לא היתה שוכחת לפקוד את התמרוקיה של חוה אלפרן שבבית קלרק. על "מורה הדרך ליופי" של אותה תמרוקיה, שנמצא אף הוא בערימת השחת המתגוללת, מצאנו כתוב: "יופי בשביל נשים טרודות. פעמים רבות שמענו מפי נשים שרוצות הן להיות יפות-מראה, אבל אין עתותן בידן לעשות את כל הנחוץ להן. המכשלה היא שרובן אינן יודעות ברור את הדרוש לעשות. המחברת הזאת תשמש להן בתור מורה-דרך מועיל. מבלי להתעכב על יופי, רוצים אנו להגיד שלכל הפרטים הנוגעים לעור חלק, צח ועדין, יש חשיבות גדולה מאוד. מבטיחים אנו שישנם תחבולות מסויימות מדעיות, המועילות ליפות את העור, אם רק יודעים איך להשתמש בהן. וכאן באים ההסברים לשימוש בתמרוקים לחלקי הגוף השונים".

ולבסוף: באחד ממכתביה של רחל כתבה באדר תרפ"ב לאחד מידידיה הרבים, דב שמו: "ישנם מכתבים שמקציבים להם פנה מיוחדת במגירת שולחן הכתיבה. שם הולכים הם ומצטברים יחד לזכרון ובהזדמנויות שונות, כשבא האדם לחטט בזוית זו של עברו, מדפדף הוא בחבילת-ניירות זו, קורא את הכתוב ולבו מתמלא אז רגשות עדינים, זכרונות העבר הנעים".

ולא ידעה אז רחל איזו משמעות סימבולית תהיה לדבריה אלה, משנת תרפ"ב, כאשר יימצאו, שנים רבות לאחר מכן - בשנת תשס"ז, בפח-אשפה ברמת-גן...