כימיקלים - אחראים להשמנה

חשיפה לסוגי כימיקלים הנפוצים בשימוש בסבונים ומוצרי פלסטיק עלולה להיות חלק מהסיבות למגיפת ההשמנה מאחר שכימיקלים אלו תורמים להשמנה של הבטן ולעמידות לאינסולין בקרב גברים, כך מציע מחקר חדש.

הכימיקלים, הידועים כ'phthalates' (פתלטים), נמצאו מעורבים כבר בבעיות של פריון בגברים כולל ספירת זרע נמוכה ורמות טסטוסטרון נמוכות. למרות זאת, עדיין מוקדם לדעת האם הם אכן גורמים לבעיות בריאות אלו, מזהירים החוקרים ומומחים אחרים בתחום.

לדברי עורכי המחקר, מבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת רוצ'סטר שבניו-יורק, עדיין מוקדם מכדי להזהיר את הגברים. מה שיותר מסוכן, לדבריהם, היא הסיבה למחקרים כאלו. מחקר נוסף הראה כי רמות הטסטוסטרון ירדו בכ-22% אצל גברים וכי ספירת הזרע ירדה לרמה שנחשבת עקרות או מצב טרום עקרות.

מגבלות המחקר

מומחים בתחום אומרים כי יש בהחלט לשים לב לכך שחשיפות לכימיקל עלולות לתרום להשמנה ולסוכרת באוכלוסיה הכללית, אך מדגישים כי המחקר הנוכחי מוגבל.

'Phthalates' נמצאים בשימוש רחב יותר מחצי מאה אך רק לאחרונה הפכו לנושא לדאגה. מחקרים שנעשו בבעלי חיים הראו כי 'Phthalates' הורידו את רמות הטסטוסטרון ומחקרים שנעשו בבני אדם גילו כי ה'Phthalates' נמצאו קשורים לאיכות זרע נמוכה.

טסטוסטרון - עיקר הקשר

המחקר הנוכחי נעשה בעקבות מחקרים אחרים שמצאו קשר בין ספירת זרע חריגה ורמות טסטוסטרון נמוכות ל'Phthalates'. גברים עם רמות טסטוסטרון נמוכות פיתחו השמנה של הבטן ועמידות לאינסולין, לכן עורכי המחקר העריכו כי ה'Phthalates' עשויים לעמוד מאחורי דיכוי רמות הטסטוסטרון.

"זוהי החוליה החסרה", כתבו החוקרים. "טסטוסטרון כקשר [אפשרי] בין ה'Phthalates' להשמנה".

צוות החוקרים ניתח דגימות שתן, דם ונתונים אחרים שנאספו בסקר ממשלתי בין השנים 1999 ל-2002. לגבי 1,451 גברים היו נתונים לגבי 'phthalate', השמנה והיקף מותניים. מבין אלו, 651 סיפקו גם נתונים על רמות גלוקוז בצום ורמות אינסולין שאיפשרו את חישוב העמידות לאינסולין.

כימיקלים בשתן

על-פי ניתוח הנתונים, ליותר מ-75% מהאוכלוסיה האמריקנית יש רמות מדידות של 'phthalate' שניתן לזהותם בשתן.

החוקרים דיווחו כי גברים עם הרמות הגבוהות ביותר של 'phthalate' בשתן סבלו מכמות רבה יותר של שומן בבטן ועמידות לאינסולין, גם לאחר שנלקחו בחשבון גורמי סיכון אחרים.

אחד החסרונות של הנתונים, ולכן של המחקר, הוא חסרונו של מידע לגבי רמות ההורמונים וכן חוסר בנתונים ארוכי טווח.