פינוי הכפר ואד אל-נעם נדחה בשנה וחצי

בית המשפט העליון פסק, כי אין לממש בשנה וחצי הקרובות צווים לפינויין של משפחות בדואיות מהכפר הבלתי-מוכר ואד אל-נעם, וזאת במטרה לאפשר פתרון מוסכם באשר למקום מגוריהן.

ההחלטה ניתנה בבקשת רשות ערעור, שהגישו נציגי המשפחות, המיוצגים בידי עו"ד באנה שגרי-בדארנה מהאגודה לזכויות האזרח. השופטים אשר גרוניס, מרים נאור ואסתר חיות קבעו (ה', 15.3.07), כי אין הצדקה לקיים דיון נוסף באשר לפסקי הדין של בתי משפט השלום והמחוזי, שאישרו את צווי הפינוי למשפחות, אך - כאמור - הדגישו את התחייבות המדינה, שלא לפנות מי מהמבקשים, אלא לאחר שניתן לו מקום מגורים חלופי. בית המשפט הכיר במורכבותו של הסכסוך מבחינה ציבורית ואנושית, והורה על עיכוב ביצוע צווי הפינוי לתקופה של שמונה עשר חודשים, על-מנת לאפשר לצדדים למצות את המגעים להסדר מוסכם.

הפנייה לבית המשפט העליון נעשתה בידי 25 אזרחים ערבים מהנגב, המייצגים משפחות מורחבות משבט אל-עזזמה, שמתגוררות בכפר הבלתי-מוכר ואדי א-נעם. משפחות אלה נמנות עם קבוצה גדולה של אזרחים ערבים משבט זה, שפונו בראשית שנות החמישים מאדמותיהם ההיסטוריות, באזור המצוי כיום בסמוך לרמת חובב. בעת פינויים ממקום מושבם, בשנות ה-50, נאמר לבני אל-עזזמה, כי הם מקבלים את השטח בואדי א-נעם במקום אדמותיהם ההיסטוריות. על אף זאת, לא הכירו הרשויות מעולם בואדי א-נעם ולא הסדירו את המקום מבחינה תכנונית או מוניציפלית, ועד עצם היום הזה המדינה לא מספקת לתושבים זכויות ושירותים בסיסיים, כגון מים, חשמל ופינוי אשפה. בשנת 1990, כארבעים שנה לאחר שהועברו בעל-כורחם לואדי אל-נעם ולאחר שהתגבשה במקום קהילה כפרית, הוציא מינהל מקרקעי ישראל צווי פינוי נגד עשרות תושבים, וזאת מבלי שהוצע להם כל פתרון מגורים ראוי כחלופה למקום מגוריהם בכפר.

לאורך כל שלבי המאבק המשפטי, שהחל עם הוצאת הצווים, ביקשו התושבים להסדיר עבורם יישוב כפרי, שיאפשר להם לשמור על מסגרת קהילתית ועל אורח חייהם החקלאי, אך דבר לא נעשה בתחום זה. כל שהוצע להם הינו יישובם בעיירה שגב שלום או בשכונות שתוקמנה עבורם מדרום לה. פתרון זה קודם בידי המינהלה לקידום הבדואים, והוא אף גובה בהחלטת ממשלה. אולם, בשנת 2004 סירבה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הדרום לאשר את התכנון, בשל קרבתן המסוכנת של השכונות המוצעות לאתר התעשיה והפסולת הרעילה ברמת חובב ובשל הסכנה הבריאותית הנשקפת משום כך לתושבים.

פניות חוזרות ונשנות בבקשה לאתר חלופות אחרות ליישובם, לא הובילו לניהול כל משא-ומתן רציני בעניינם, ולא נבחנו החלופות, שהוצעו על-ידי התושבים. עו"ד שגרי-בדארנה הדגישה בפני בית המשפט העליון, כי התנהלותה של המדינה בעניינם של תושבי ואדי א-נעם לוקה בחוסר תום לב. זאת מכיוון שהמדינה התעקשה, לפחות עד כה, על הצעת פתרונות פרטניים, שאינם זמינים ואינם מיידיים, תוך התעלמות מחובתה למצוא פתרון ראוי לקהילה כולה המונה כ-5,000 בני אדם, ונמנעה מבחינה של חלופות יישוב ראויות יותר, שהציעו התושבים. התנהלות זו מהווה פגיעה חמורה בזכותם של התושבים לדיור ומשקפת אפליה פסולה שלהם, במיוחד לנוכח העובדה, שבה בעת מקדמת המדינה את הקמתן של חוות בודדים ויישובים נוספים בנגב, שנועדו לציבור היהודי.