פסק דין: פיצוי לנוסע ששכח טלפון נייד במונית

בתו של חיים בכר מאילת שכחה את הטלפון הנייד של אביה באחת המוניות בעיר. מספר ימים לאחר מכן צלצלה סדרנית תחנת מוניות טאבה אילת והודיעה לבכר שהמכשיר נמצא ועליו לסור לתחנה, בהקדם, לקחתו. בכר התמהמה ושלח את חברו כעבור מספר ימים. כשהחבר הגיע לתחנה נאמר לו שהמכשיר לא נמצא ובחלוף פרק זמן נוסף התברר שהמכשיר נגנב. בכר רכש טלפון נייד חדש ותבע את מוניות טאבה בבית המשפט לתביעות קטנות באילת בסכום המכשיר והוצאות משפט, לאחר שהצדדים לא הסכימו על גובה הפיצוי והיו חלוקים בשאלת האחריות.

השופטת דפנה בלטמן-קדארי, אפשרה לבכר להציג ראיות בקשר להוצאות שנגרמו לו עם רכישת הטלפון הנייד החדש והוצאות הדיון. בכר לא הגיש ראיות ובשלב מתן פסק הדין עמדו בפני השופטת מסמכי הנתבעת לפיהם מכשיר טלפון נייד כפי שקנה בכר, כולל גם 300 שיחות מתנה, עולה 850 שקל. "אניח לטובת התובע שעלות מכשיר ללא הטבת השיחות היא 800 שקל", כתבה השופטת בפסק הדין שניתן בחודש ינואר. לדבריה, אחריותה של תחנת המוניות לשמירת הטלפון היא של שומר חינם בהתאם לסעיף 2(א) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967. "הנתבעת אחראית לאובדן המכשיר רק אם התרשלה בשמירתו". לאור עדותם של עובדי תחנת מוניות טאבה אילת הסיקה השופטת שהמכשיר לא נשמר בדרך נאותה.

"התרשמתי אומנם, כי ביקשו להיטיב עם התובע, ולחסוך ממנו טיולים לתחנת המשטרה לחיפוש האבידה, ואולם כאשר השאירו המכשיר בשליטתם ולא דאגו להשמתו במקום בטוח ומוגן, התרשלו ולכן עליהם לשאת בנזק". השופטת הוסיפה שבכר תרם במידת מה לנזק, "מעבר לתרומה הראשונית מעצם האובדן", כשלא מיהר לקחת את המכשיר. "ראוי היה שיזדרז ויקבל המכשיר לידיו ולא יתמהמה עד להגעתו לתחנה לקבלו. הוסבר שהעיכוב בהגעת נציג התובע לתחנה הביא אף הוא לאובדן המכשיר".

השופטת חייבה את תחנת המוניות לשלם לבכר 70 אחוז מעלות המכשיר (800 שקל), "ויתר הנזק יחשב כתרומת הרשלנות של התובע לקרות הנזק". תחנת המוניות חוייבה בסופו של דבר לשלם 560 שקל בתוספת 300 שקל הוצאות משפט הכוללים הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. נקבע שהסכום ישולם בתוך 30 יום. יצוין כי בכר תבע, שלא בצדק ובהעדר יריבות, את סדרנית התחנה ואחד מנהגי המוניות וטרם מתן פסק הדין ביקש למחוק אותם מכתב התביעה.

אל לבעל דין לתבוע עובדי חברה בהעדר יריבות וכל עוד פעלו כדין.