לורנס פישברן מאיית עד אובדן חושים

"לחלום באותיות" הוא סרט ספורט לאנשים שלא סובלים סרטי ספורט. מצד שני, "רוקי" וממשיכי דרכו הם לא בדיוק הז'אנר החביב עלי ואולי בגלל זה "אותיות" הצליח לא לגרום לי לתחושת מועקה עזה. הספורט הוא איות, ומסתבר שזה עושה לא מעט הבדל.

גם הגיבורה אינה בדיוק אופיינית לסרט מהסוג הזה. במקום גבר לבן, זוהי ילדה אפרו-אמריקנית משכונת עוני בלוס אנג'לס. אקילה (קיקי פאלמר) היא תלמידה לא לגמרי מצטיינת בת 11 שמתגלה כמאייתת בעלת פוטנציאל. הנהלת בית ספרה ממהרת לנצל את הכישרון הגולמי של אקילה כדי לגייס כספים ומוצאת עבורה את הגורו ד"ר לראבי (לורנס פישברן, מורפיאוס בסרטי "מטריקס") שידריך אותה בדרכה אל התחרות הארצית. אבל אקילה נתקלת בהתנגדות ממקור בלתי צפוי. אמה טאניה (אנג'לה באסט) אינה מרוצה מבחירתה ומנסה למנוע מאקילה לממש את החלום שלה.

סרטי "המשחק הגדול" הם אחת התופעות הצפויות והקלישאתיות ביותר בתולדות הקולנוע, אבל "לחלום באותיות" מצליח לעקוף את רוב המכשולים במיומנות רבה. הקלישאות עדיין שם, אבל הסנטימנטליות לא קיצונית, דמויות הילדים חמודות בלי להיות סכריניות, ומיקום העלילה במציאות חברתית מוכרת לא מזיק. זהו אומנם סרט לכל המשפחה, אבל בניגוד לרוב הקולנוע ההוליוודי, הוא לא מפחד לדבר על כסף, מעמד וגזע. משפחתה של אקילה בקושי מצליחה לסגור את החודש, גם אמה וגם אחותה הן אמהות חד-הוריות, ואחיה נמצא בדרך המלך לחברות בכנופיית רחוב. גם ילדים רבים אחרים המשתתפים בתחרות האיות הם בני מיעוטים: היספנים, הודים, מזרח אסייתים.

הליהוק ביזארי, בלשון המעטה. קרטיס ארמסטרונג (בוגר הבהמי מ"נקמת היורמים") מגלם את מנהל בית הספר, קרייג ואסון הוותיק ("תעתועי גוף") נשלף מהבוידעם, והאיחוד המחודש בין פישרבן לבאסט מזכיר את הזוג הסאדו-מזוכיסטי שהשניים שיחקו ב"מה זה בכלל קשור לאהבה". כולם עושים עבודה טובה, בעיקר פאלמר הצעירה ובאסט, למרות הדמות הבעייתית שהתסריט מספק לה.

ואז, לקראת קו האמצע, הסרט מתחיל לקרטע. הניסיונות להיצמד לקלישאות של הז'אנר הופכים לקיצוניים יותר, המלודרמה גואה, והסרט מתחיל לאבד מאמינותו. גם המודעות החברתית הופכת כמעט לפארודיה של עצמה. השד העדתי מתפוגג, תושבי השכונה של אקילה מתלכדים מאחוריה והופכים אותה לגיבורה עממית. הרגע שבו הגנגסטר השכונתי מורה לאחיה של אקילה לעזוב את הפשע ולעזור לאחותו להתכונן לתחרות הוא הרגע בו הסרט מפסיק להיות נוגע ללב ומתחיל להיות נלעג.

"לחלום באותיות" מנסה ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים, למתוח ולרגש. בחצי הראשון, כשהוא עושה זאת בצורה חכמה ומעודנת, זה אפילו עובד. בחצי השני, כשהוא עושה זאת בצורה גסה, זה לא. חצי סרט הוא אומנם יותר טוב מכלום, אבל הכישרון שמופגן בתחילתו גרם לי לצפות ליותר. חבל.

צילום: מורפיאוס בסוודר