פליט כוויתי ממלחמת המפרץ תובע את משרד הפנים: השיבו לי כסף שגזלתם

מה המשותף לבתי הכלא העירקים, ירדנים וישראלים? בכולם ישב ריפעאת חמדן על לא עוול בכפו. עתה הוא מנסה, באמצעות עורך דינו, שמאי ליבוביץ', להשיב לעצמו 10,000 שקלים שגזלה ממנו לטענתו מערכת המשפט הישראלית.

ריפעאת חמדאן נולד בכווית ב-1975. עד גיל 16 גר במדינתו, עד שטיל עירקי נחת על ביתו והרס אותו עד היסוד. אחיו ואחותו נהרגו ואח נוסף נפצע קשה.

בעקבות האירוע נפוצה משפחתו של חמדאן לכל עבר, והוא ואחיו הפצוע נתפסו על-ידי העירקים. במהלך החזקתם בכלא עונו השניים קשות, וישבו הכלא למשך שנה שלמה, עד ששוחררו על-ידי כוחות כורדים ששיחררו את העצורים בכלא.

השניים ניסו להימלט לירדן, אך נעצרו שוב והפעם הושמו בכלא עירקי נוסף, בו ישבו כחצי שנה עד שכוחות כורדים הצליחו לכבוש גם אותו.

יחד עם אחיו הפצוע ברח לירדן בתוך "כף" של נהג טרקטור, אשר כיסה אותם בחול כדי של יילכדו. כך, טמונים בתוך כף של טרקטור מלאה בחול, נסעו עשרות קילומטרים לעבר הגבול הירדני.

כשחצו את הגבול לא תמו צרותיהם. חמדאן ואחיו הפצוע נלכדו על-ידי קציני צבא ירדנים, והוכנסו לכלא הירדני למרות תחנוניהם. לאחר תקופה ממושכת בכלא הירדני ריחם עליהם מפקדו, ואיפשר להם להשתחרר כדי לגור עם דודם הגר במדינה.

ביום 14.1.97 קיבל חמדאן דרכון ירדני, אך מעולם לא קיבל אזרחות.

לאחר שלא מצא עבודה בירדן, נאלץ חמדאן להגיע לישראל כדי לחפש עבודה. ב-1997 נכנס לישראל, באישור, והחל לעבוד כצבע, טפסן ומסעדן. בתקופה זו לא הסתבך עם החוק כלל. בהמשך עבר לגור בתל אביב, הכיר אישה שהיא עובדת זרה גם כן והשניים חיים ביחד. גם שם לא הסתבך מעולם עם החוק.

במהלך עבודתו במסעדת "פופאי" בתל אביב, נתפסה אצבעו של חמדאן במכונת הבשר ונכרתה. חמדאן תבע את מעבידו, ובמעמד אחד קיבל פסק דין על סך 76,000 ש"ח. מספר חודשים אחר כך, הגיש המעביד בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ופסק הדין בוטל והתיק נקבע להוכחות.

מאחר ומגיעים לו פיצויים, פנה חמדאן למשרד הפנים וביקש לקבל אשרת שהייה זמנית עד לגמר המשפט. משרד הפנים סירב. חמדאן עתר לבית המשפט העליון.

יש לציין כי בשלב זה כבר היה חמדאן עצור החל מיום 1.5.01, בגין שהייה ללא אשרה חוקית. בדיון בעניינו נכתב, כי הוא אזרח ירדן, אף שהוא אזרח כווית. עקב כך הוצא לחמדאן צו גירוש לירדן.

בהחלטת בית הדין לביקורת נקבע, כי חמדאן ישוחרר ממעצר אם יפקיד ערובה של 30,000 ש"ח. מאחר ולא יכל להפקיד את הערובה (לחמדאן לא היה כל רכוש), בילה חודשים במעצר.

ביום 3.11.01 הובא שוב בפני בית הדין לביקורת, והפעם הועמד סכום הערבות על 10,000 ש"ח. בזמן זה בילה כבר חמדאן שבעה חודשים במעצר.

רק ביום 4.2.02 הצליח לגייס את הכסף ושוחרר סוף סוף לאחר עשרה חודשי מעצר מיותרים. בכתב השיחרור לא נקבע תאריך בו על חמדאן לצאת את הארץ - והמקום לציון תאריך זה נותר ריק.

לאחר ששוחרר ממעצרו, היה מתייצב מדי יום בתחנת המשטרה, כפי שנקבע בכתב הערבות. בתקופה זו לא הסתבך עם החוק, והניח כי תנאי הערבות תקפים כפי שנקבע בבית הדין, עד יום 4.8.02.

למרות זאת, ביום 30.4.02 נעצר במפתיע, ללא כל סיבה נראית לעין, על-ידי קצין משטרה שהחליט כי חמדאן שוהה באופן לא חוקי.

למרות שלדברי חמדאן נעצר בתאריך זה, ובילה לילה במעצר, נרשם כי חמדאן נעצר ביום 1.5.02. חמדאן ניסה למחות, אך השוטרים טענו כי אינם יודעים על מה הוא מדבר, והוא הושלך למעצר בלי הגבלת זמן.

אם לא די בכך, ביום 5.5.02, בעודו שוהה בבית הכלא, גילה חמדאן כי בית הדין לביקורת החליט לחלט את 10,000 השקלים שהופקדו ב-4.2.02. כל זה נעשה ללא הליך חוקי או שימוע, וללא שחמדאן יודע כלל על כוונת בית הדין. עורך הדין שמאי ליבוביץ טוען בעתירה, כי עד היום לא סופק כל הסבר לפעולת החילוט, ולא ברור מכוח איזו סמכות משפטית או סעיף חוק הוא בוצע.

ביום 19.7.02 שוחרר חמדאן ממעצרו, לאחר שפעם נוספת, נאלץ להפקיד 10,000 שקלים ערבות, הפעם בקופת בית המשפט העליון.

למרות שפנה למשרד הפנים וביקש שיושב לא כספו, נתקל חמדאן בסירוב מוחלט. חמדאן עתר לבית המשפט העליון, שם נאלץ להתמודד עם הפרקליטות - שטענה כי לבית המשפט העליון כלל אין סמכות לדון בנושא, והוא הופנה לבית המשפט המחוזי. טיעון זה התקבל על-ידי רשם בית המשפט העליון.

בכתב התביעה כותב עורך הדין שמאי ליבוביץ': "מעשי הרשויות במקרה דנן מתאפיינים בפתגם "לית דין ולית דיין".

"ניתן לקוות כי הפעם תבין הפרקליטות כי גם לה מותר, לפעמים, להודות בטעות, ולהגיד, כמו שאומרים בתפילת הימים הנוראים: אשמנו, בגדנו גזלנו, ואין בכך בושה".

חמדאן מבקש מבית המשפט להורות למשרד הפנים להשיב לחמדאן סכום של 10,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה, ולממן את שכר הטירחה של עורך דינו ואת עלות ניהול המשפט.