קלינטון כבר לא יבוא לשם

תעצמו עיניים. תתרכזו. תחשבו על סכום הגיוני לעסקית צהריים. עכשיו תכפילו פי שניים ותוסיפו קצת. זה מה ששילמתי על ארוחת צהריים בבויה. העובדה המצערת הזאת מסבירה בדיוק למה חברים שלי, שבדרך כלל שמחים להיפגש איתי לארוחות, התחמקו ממני, סיננו שיחות וסירבו נחרצות להצעתי להיפגש שם לצהריים. נורות האזהרה לא עשו את העבודה ואני צעדתי לבדי לבויה והתיישבתי בשולחן פנימי עם נוף לים. מזל שנפלתי על יום שמש פתאומי שהיה כייפי במיוחד, כי מלצרית ניגשה אלי רק אחרי עשר דקות.

הקהל של בויה היה מורכב ברובו מזוגות שטיילו בנמל וממשפחות עם זאטוטים. המסעדה מרווחת ומעוצבת, וכך גם השירותים, שצוידו ברמקולים שניגנו מוזיקה נעימה. בשולחן הסמוך ישב זוג מוזר. הבחורה נישנשה מצלחת גדולה והבחור ישב ובהה בה בלי שהזמין דבר. בזמן שהרצתי בראש מגוון סצנות דרמטיות שעשויות להסביר את התופעה (אולי היא כרגע זרקה אותו? אולי הוא סובל מהפרעות אכילה?) המלצרית הגישה לי תפריט ואז הדברים התבהרו. מדובר באחד התפריטים היקרים בעיר. ולא, אין עסקיות. רק הנחה של 15% על כל המנות בשעות הצהריים. סריקה קצרה של פרצופי הסועדים האחרים שעיינו בתפריט הביאה אותי למסקנה שהם מזועזעים ממנו כמעט כמוני.

התפריט בבויה עמוס במנות של דגים ובשר וגם פיצות. המחירים כאמור בשמיים. מ-30 ועד 40 שקלים לראשונות, 52 לפיצות ו- 140 שקלים לעיקריות היקרות. אחרי שכבר הזמנתי בלב כבד שרימפס מטוגן עם רוטב איולי כוסברה ולברק שלם צלוי בגריל, לא היה נותר לי אלא לקוות שבמטבח לא יאכזבו.

תריסר שרימפסים מטוגנים ומצופים בפירורים נחתו על שולחני בזמן סביר. הציפוי היה עשיר בתיבול שהעלים באכזריות את טעם הים שאני כה מחבב בשרימפסים טריים. מטבל האיולי היה מצוין אך בשר השרימפס עצמו היה חסר טעם. שאבתי את השרימפסונים לתוכי כמעט בלי להרגיש והבנתי שאני אומנם קל ב-38 שקלים אך תחושת הרעב עדיין מציקה.

המלצרית היפה פינתה את זנבות השרצים והותירה אותי בידיים דביקות. זה הרס אותי לגמרי. מדובר הרי בכלל בסיסי במסעדת דגים/ פירות ים - להעניק לסועדים מגבונים לידיים או קעריות שטיפה. ובמחירים של הבויה, לא היה מופרך להעניק סט קעריות הביתה עם החשבון.

הדג שלי הגיע חתיך אמיתי - צלוי ובעל ריבועים מושלמים על הבטן. בשר הדג היה מוצלח מאוד ועשוי טוב אך היתה חסרה בו השראה שתהפוך אותו למנה יחודית בנוף מסעדות החוף הרבות שבעיר. ליד הלברק נחו קישוא ופלפל אדום. שניהם קלויים אך לא במידה מספקת. הפלפל הוגש מקולף וללא רוטב אך בתוספת מלח ים והיה טעים מאוד, למרות שהיה כדאי להוסיף לו נגיעות של גבינה או חומץ בלסמי.

סיימתי את הארוחה ללא תחושת שובע. המלצרית המליצה על עוגת שוקולד חמה עם גלידת וניל שהיתה נפילה של ממש. העוגה חוממה יתר על המידה במיקרוגל וזאת לאחר שנאפתה מעט מדי. השילוב יצר טעם מוזר ומזעזע שגרם לי להשאיר מאחור חצי מנה. ואני, אתם כבר יודעים, לא משאיר אוכל בצלחת. כשהגיע החשבון נשמתי לרווחה. למה? כי למזלי לא היו איתי עדים שהיו זוכרים לי כל החיים איך הזמנתי ארוחה ב-150 שקלים ויצאתי רעב.