שדרות - השיר האבוד של אהוד מנור

הצגת הסרט "קסאם", בבימויו והפקתו של יגאל הכט, זכתה בשבוע שעבר להצלחה גדולה בקהילה היהודית של טורונטו. לאולם ה- Playhouse בת'ורנהיל, הגיעו כ-350 איש, אשר ראו צורך להזדהות עם סבלם של תושבי שדרות. לאחר הקרנת הסרט, נערך פאנל בהנחיית דידי זלצמן, חבר הנהלת 'הפורום הישראלי' ובהשתתפות קובי ברוש, הקונסול הכללי של ישראל בטורונטו, גיל בלוטרייך ראש 'הפורום הישראלי', בנג'י רובין מהקונגרס הציוני, אלון דוידי, ראש המטה לביטחון בשדרות ועורך העיתון 'שלום טורונטו'.

הכט סיפר על הגורמים שהניעו אותו ליצור את הסרט ולעורר את המודעות הציבורית למצבה המיוחד של שדרות, ותקף את מדיניות ממשלת ישראל, אשר מזניחה לדבריו את תושבי הנגב. בקרוב הוא מתעתד להפיק סרט על מצבם של המתיישבים היהודים שנעקרו בהינתקות מבתיהם ברצועת עזה.

בנאום מרגש, הודה אלון דווידי, כי הוא נפעם מההיענות הרבה של הציבור הישראלי בטורונטו, לבוא להקרנת הסרט ולעמוד לימין שדרות בשעתה הקשה. הוא הדגיש, כי האחריות לפתרון המצב מונחת על כתפי הממשלה ועליה לאמץ ראשית את הדרך הצבאית ורק אח"כ לפנות לאפיק המדיני. אם שדרות תינטש, הזהיר, תהיה לכך השלכה חמורה על המדינה ועל כושר עמידתה.

נוכח הביקורת הנוקבת, נחלץ קובי ברוש כנציג רשמי של ישראל, להגן על מדיניות הממשלה והסביר את דרך הפעולה שנבחרה כדי לסכל ולמנוע את איום הקסאמים, באמצעות פגיעה במקביל במייצרי הרקטות ובמשגרים. ברוש דחה את הטענה שקיימת אבחנה בין דם לדם והזכיר, כי גם במלחמת המפרץ הראשונה, בחרה ממשלת ישראל לנהוג באיפוק, למרות שיגור טילי הסקאד לעבר מרכז הארץ.

בנג'י רובין, חידד את ההיבט המדיני של בעיית הטרור ואת הצורך להפעיל את דעת הקהל הבינלאומית, על-מנת לגייס תמיכה בעמדות ישראל. המפתח, לדידו, נמצא בפעילות הדיפלומטית, הציבורית והמדינית.

גיל בלוטרייך, ציין את החשיבות שמייחס 'הפורום הישראלי' לאירוע הקרנת הסרט ופרט את הפעילות של הארגון בתמיכה בישראל מאז המלחמה בלבנון. הוא הביע את גאוות הקהילה הקנדית-ישראלית, על שיצא מתוכה במאי יצירתי, הרואה לעצמו שליחות לצאת לישראל כדי להשפיע על דעת הקהל הבינלאומית.

שיאו של האירוע היה בעת עלייתה לבמה של לבנה אוחיון, קרובת משפחת אוחיון משדרות, ששכלה את בנה, אפיק בן ה- 4, בפגיעת קסאם ב - 28 ביוני 2004. גליה סרנר, מהפדרציה היהודית, מספרת בשיחה עם 'שלום טורונטו', על הקושי הרגשי העצום שהיה מנת חלקה של לבנה לדבר על הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותם. אגב שיחות הנפש, מציינת גליה, חשפה לבנה את העובדה שמותו של אפיק השפיע מאוד על המשורר אהוד מנור, אשר כתב לזכרו שיר ושלח אותו למשפחה. השיר, בכתב ידו של מנור, שלא פורסם עד כה, חולק למשתתפי האירוע, והוא עדיין מחכה להלחנה.

שדרות

כתב: אהוד מנור

[א]

לא רחום ולא חנון הלילה בשדרות
ואין בו חסד רב ולא שלווה תמימה
אבות אומרים תפילה ואימהות ערות
וילדים חולמים על מלחמה

[ב]

הייאוש אורב ליד הבית בשדות
ומאיים להיכנס לטלטל
אך אין לו סיכוי כמו באגדות
שנרקמו בארץ ישראל

[פזמון]

כי כשאור היום עולה
ונוף הנגב מתגלה
אתה רואה פתאום את סוד האהבה
אתה שלם ומחובר
לאנשים ולמדבר
ולצלילים הישנים של התקווה
ואז אתה מוכן לזרום
בתוך אפיק של אור וחום
ואת ההבטחה לשאת מיום אל יום

[ג]

יש מקום שיש בו משפחה וחברים
ויש בו משחקים ומוזיקה טובה
אז בואו נאסוף ונאחה שברים
ונתכונן לעוד שמחה קרובה

[פזמון חוזר]