תקדים: תנועת המושבים היא המעבידה של העובדים הזרים שהביאה לארץ

בית הדין האיזורי לענייני עבודה בתל אביב, שדן בתביעה ייצוגית שהגיש עורך הדין גבי ספרן ממשרד עורכי הדין נחושתן, ספרן, מרום, ארליך ושרף, הכריע בהחלטה תקדימית, כי תנועת המושבים, אשר גייסה אלפי עובדים זרים לארץ, היא המעבידה שלהם - למרות שהם מועסקים אצל חקלאים שונים ברחבי הארץ.

ההחלטה מעניקה סמכות לבתי הדין לענייני עבודה לדון בתביעה של הפועלים התאילנדים נגד תנועת המושבים, כמעבידה ישירה שלהם.

התנועה נדרשת להשיב לעובדים כספים שהופקדו אצלה

נושא התביעה הייצוגית הוא דרישת התובעים מתנועת מושבי העובדים בישראל, להשיב להם סכום של כמה מאות דולרים שהפקיד כל אחד בנאמנות. את התביעה הייצוגית מגישים 11 עובדים זרים מתאילנד, שעוסקים בעבודה חקלאית במושבים ישראלים.

תנועת המושבים מרכזת באופן בלעדי את הגעת הפועלים הזרים לארץ משנת 1994, והביאה לארץ עשרות אלפי פועלים. הגיוס נעשה באמצעות חברות כוח אדם מקומיות.

כל עובד חותם על הסכם בנוסח אחיד עם הנתבעת. כל עובד נדרש גם לשלם כמה אלפי דולרים לחברת כוח האדם התאילנדית, ומתוכם מופרשים כ-770 דולר לפחות לידי תנועת המושבים.

כאשר הפועלים מגיעים לארץ, הם נמסרים לטיפול חברות כוח אדם ישראליות, המטפלות בהם משך שנתיים - בעלות של כעשרה דולר לחודש לעובד.

רבים מהעובדים אינם משלימים את תקופת ההעסקה בת 24 החודשים, והתביעה דורשת להשיב לאלו את החלק היחסי בתשלום ששילמו.

תנועת המושבים טענה, כי לבית הדין לענייני עבודה אין סמכות לדון בנושא, שכן אין בינה לבין הפועלים יחסי עובד-מעביד. התובעים טענו, כי העילה לתביעה נובעת מהסכם העבודה שחתמו, וכי מבחני זיהוי המעביד שנקבעו בפסיקה מעידים שהנתבעת היא אכן המעבידה. התובעת טענה טענות נוספות, שעיקרן סעיפים מכוחם ניתן לשאוב סמכות לדון בעניין בבית הדין לענייני עבודה.

בעקבות אי ההסכמה, פוצל הדיון כך שראשית נידונה שאלה הסמכות העניינית.

בית הדין קבע כי סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה מעניק לבית הדין האיזורי סמכות לדון בשאלה האם קיימים יחסי עובד-מעביד. כמו כן, אין חולק כי לזרים מעמד של עובדים.

בית המשפט קבע, כי די להכריע בשאלה האם לפועלים הזרים עילה לתביעה הנובעת מחוזה העבודה, ואין צורך להיזקק למבחנים המקובלים ולקבוע במפורש אם הנתבעת היא המעבידה שלהם.

מאחר ותנועת המושבים היא שחתמה על הסכם עבודה אישי עם כל תובע, קבע בית הדין, כי מדובר בהסכם העסקה לכל דבר - במיוחד מאחר והתשלום היה אחד התנאים לחתימת התובעים על ההסכם. בהסכם מוגדר שיעור השכר, מועד התשלום, התנאים הסוציאלים, שעות עבודתם ועוד.

מאחר והתביעה מבוססת בעיקר על הסכם ההעסקה שנחתם עם הנתבעת, קבע בית הדין לעבודה, כי קיימת לו הסמכות לדון בתביעה גם אם זהות המעביד אינה מוגדרת וברורה על-פי המבחנים המקובלים.

בית הדין הרחיב, ובהכרעה נכתב: "יש להשתחרר מכבלי צורות העסקה הפורמליות, וזאת כיוון שביחסי העבודה בעידן החדש לא תמיד קיימת הצורה הקלאסית של עובד ומעביד, ולעיתים אנו רואים מערכת משולשת, המורכבת ממספר צלעות שלכל אחת מהן זיקה וקשר להעסקתו של העובד".

בהמשך נכתב: "תכלית החקיקה שביסוד בית הדין לעבודה, המעניק סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בתביעות שעילתן יחסי עובד ומעביד, מתיישבת עם המגמה להגן על עובדים זרים, שהם ציבור חלש במיוחד ובלתי מאורגן, הזקוק להגנה של בתי הדין. לפיכך, יש לנקוט בפרשנות המקיימת את המגמה להגן על אותו ציבור".

ועוד: "הנתבעת היא הגורם הישראלי היחיד אותו מכיר העובד התאילנדי טרם הגיעו ארצה. העובד אינו מכיר את החקלאי אליו הוא ישלח ואילו לו כל קשר עמו. מבחינתו, בהתאם להסכם, הנתבעת ורק הנתבעת, היא המעבידה שלו".

בסיום קבע בית הדין כי יש לו סמכות לדון בסוגיה, וחייב את החברה לשלם לפועלים 7,500 ש"ח הוצאות משפט. הדיון יימשך ב-23.10.02.