לא פוצה על ההינתקות ותבע את המדינה

אילן בסיס, אשר ניהל עסק להובלת מוצרי חברת שטראוס בגוש קטיף מאז שנת 1998, נאלץ לסיים את פעילותו כתוצאה מפינוי גוש קטיף. פניותיו לוועדות המוסמכות אשר הוקמו מכוח בחוק יישום תוכנית ההינתקות, נענו בשלילה והושב לו כי אין הוא עומד בקריטריונים שנקבעו בחוק ולכן אינו זכאי לכל פיצויים בגין פינוי עסקו. לפיכך הגיש בסיס תביעה לבית המשפט השלום בבאר שבע כנגד המדינה, בתביעה כי תפצה אותו לפי הדין הכללי, שכן חוק הפיצויים הספציפי לעניין פינוי עזה אינו מפצה אותו.

לטענת בסיס, אשר מיוצג על-ידי עו"ד זיו סימון ועו"ד מיכאל דבורין, במסגרת הסכם ההפצה שהיה בינו לבין חברת שטראוס, נדרש בסיס, המפיץ, באופן אישי לחלק את המוצרים לאזור החלוקה עליו הוא אחראי. שכרו של כל מפיץ נגזר מהיקף וכמות המכירות שלו בקו החלוקה. כל מפיץ יוצר לעצמו מוניטין באזור קו החלוקה כשמטרתו של המפיץ היא הגדלת היקף העבודה והמכירות. במסגרת ההסכם שבין חברת שטראוס לבין המפיצים, מובהר כי המפיצים נותני שירותים עצמאים וכי לא מתקיימים בין המפיצים לבין החברה יחסי עובד מעביד.

באוקטובר 1998 רכש בסיס את קו החלוקה תמורת 75,000 ש"ח. בהמשך לרכישה זו, היה עליו לרכוש משאית מיוחדת, בעלת מתקני קירור ומיגון ביטחוני, בעלות של כ-240,000 ש"ח לשם חלוקת המוצרים בקו החלוקה.

לטענת בסיס, במהלך השנים מעת רכישת הקו ועד לשנת 2003, שנה לפני היום הקובע בו הוחלט על פינוי עזה, העלה את הכנסותיו מסכום של 260 אלף ש"ח בשנת 1999 לסכום של למעלה מ-470 אלפי ש"ח בשנת 2003. עליה של כ-70%. בחודש אוגוסט 2005 פונה גוש קטיף ובסיס איבד באחת את מקום עבודתו, ואת הנכסים שהושקעו בעסק.

בסיס מצא עצמו ללא פרנסה וללא סיוע מהמדינה. לאחר שפנה לחברת שטראוס, סייעה זו בידו ואפשרה לו לרכוש את זכויות הפצה בקו הערבה-אילת בעבור כ-116 אלף ש"ח. ביחד עם רכישת הקו, מצא עצמו בסיס צריך לרכוש משאית הפצה חדשה בעלות של כ-390 אלף ש"ח (תוספת של 205 אלף ש"ח לאחר מכירת המשאית הוותיקה).

בחודש דצמבר 2005 התקבלה חוות דעת היועצים המשפטיים של מנהלת סלע ולפיה נקבע שם כי "העסק היה פעיל ביום הקובע, ועיקר פעילותו של העסק היה ביישוב המפונה, כהגדרתו בחוק". יחד עם זאת נקבע בחוות הדעת כי הואיל ולעסק לא היה זכות במקרקעין הוא אינו עונה על ההגדרה של "עסק בשטח מפונה" כהגדרתו בחוק הרי כדי שעסק יהיה זכאי לפיצויי על-פי חוק מקרקעין בשטח מפונה הינו תנאי שבלעדו אין.

בסיס טוען בתביעתו כי לאור החלטת הממשלה והכנסת איבד את עיסקו - קניינו - נפגמה זכותו לחופש העיסוק - ירדה רמת חייו ועל-פי חוק יישום תוכנית ההינתקות הוא לא קיבל פיצויי בגין כך. לטענתו, שעה שחוקקה כנסת ישראל את חוק יישום תוכנית ההינתקות, לא לקחה בחשבון את סוג עיסקו, המנוהל ללא משרד בשטח המפונה, ועל כן טעתה ולא קבעה כי הוא זכאי לפיצוי.

במעשיה אלו, טוען בסיס, הפלתה אותו המדינה כאשר בחרה לפעול בחוסר שיויון ולא לפצותו בעבור עיסקו כאשר פיצתה בעל עסק אחר בגוש קטיף מהטעם היחידי שהחזיק משרד בשטח המפונה.

את תביעתו סומך בסיס על פגיעה בזכויותיו החוקתיות לכבוד, לקניין, ולחופש עיסוק. לטענתו, לאחר שנפסק במסגרת בג"צ המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל. לפי פרשנותו, נדונה שם השאלה האם אדם/עסק שלא פוצה ו/או לא פוצה מספיק רשאי להגיש תביעה שהיא מחוץ לחוק יישום תוכנית ההינתקות. גישת המדינה הייתה, כי אדם רשאי להגיש תביעה אך ורק במסגרת הנורמטיבית של החוק. בג"צ דחה את עמדת המדינה וקבע (במיוחד לאחר חקיקת חוקי היסוד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק) כי כאשר אדם ו/או עסק לא פוצו כלל ו/או לא פוצו מספיק (במסגרת פינוי גוש קטיף), רשאים לפנות לבתי המשפט האזרחיים במסגרת הדין הנורמטיבי ולהגיש תביעה אזרחית לכל דבר.

בסיס כימת נזקיו בסך 786,500 ש"ח הכוללים פיצוי בגין עלות רכישת קו החלוקה המקורי, עלות רכישת ציוד לעסקו, עלות רכישת הקו החלופי, עלות שידרוג משאית התובלה, אבדן מוניטין, פיצוי בגין אבטלתו באונס עד שרכש את קו החלוקה החדש ונזקים לא ממוניים.