"הגנה תרבותית" - רק במקרים מיוחדים ביותר

בית המשפט:

"גם אם ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם יתן ביהמ"ש משקל מסויים לטענת "ההגנה התרבותית", הרי שניתן להניח שאלו יהיו מקרים מיוחדים ביותר".

בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע (14.2.07) את עמאר בן איברהים מרזוק, בן 22, אשר הודה כי קשר קשר לביצוע פשע וביצע חטיפה לשם סחיטה באיומים.

בין המתלונן לבין אחותו של מרזוק היו בשנים 2006-2005 קשרי ידידות קרובים. כאשר למדו מרזוק ואחיו על קשר זה, קשר מרזוק קשר עם אחיו לחטוף את המתלונן על-מנת לאלצו להתחתן עם האחות.

בצהרי יום ה-7.7.06 חיכה המתלונן להסעתו למקום עבודתו. מרזוק הגיע עם אחיו ברכב. השניים עצרו ליד המתלונן, ירדו מהרכב והאחים החזיקו בגז מדמיע וקרש עץ. שלושת האחים כפו על המתלונן לעלות לרכבם, תוך שהם מאיימים, כי יהרגו אותו במידה והוא לא יעשה כן, כל זאת כדי לסחוט אותו.

האחים הגיעו עם המתלונן לביתם והודיעו לו שהם יודעים על הקשר בינו לבין אחותם וכי עליו להתחתן איתה. המתלונן סירב לדרישה זו ובתגובה איימו מרזוק והאחים כי יהרגו אותו אם הוא ידחה את הצעתם, תוך שהם מטילים עליו אימה. בעקבות איום זה הסכים המתלונן להתחתן עם האחות. האחים לא שעו וחיפשו שייח' שיוכל לערוך את הנישואים. לאחר שלא עלה הדבר בידם, פנו לעורך דין שהסכים לערוך את חוזה הנישואין. המתלונן חתם על החוזה בעקבות הלחצים והאיומים של מרזוק ואחיו.

טענות המדינה

המדינה, טענה כי יש להטיל על מרזוק עונש מרתיע, הכולל מאסר לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי וקנס כספי כבד היות והיה שותף לביצוע מעשים חמורים שגרמו לשלילית חירותו וחופש תנועתו של המתלונן, צעיר בשנים בן 19 שנים. עוד הוסיפה, כי עבירת החטיפה לשם סחיטה, לכשלעצמה הינה עבירה שהעונש הקבוע בצידה הינו 20 שנות מאסר.

על בית המשפט להעביר מסר מרתיע לעבריינים פוטנציאליים, שכן לעיתים מעשים על-רקע דומה מסתיימים ברצח ומכאן חשיבות מסר כזה. לטענתה, התרבות והמנטאליות לא יכולות לשמש הגנה לעבריינים, ואף לא נימוק לקולא. חובתו של כל אזרח, תהיה השייכות האתנית, התרבותית והמסורתית שלו ככל שתהיה, לציית לחוק כשווה בין שווים.

טענות הסניגור

בא כוח הנאשם, עו"ד אבו מוך מורסי, ביקש להסתפק בתקופת המעצר שכבר רוצתה על-ידי הנאשם ולחלופין להטיל עליו עונש מאסר שיהיה ניתן לרצותו בעבודות שירות. לטענתו, מרזוק היה רק בן 21 בעת ביצוע העבירות. קיימות, לדעתו, נסיבות מיוחדות במקרה כגון הרקע, המסורת, המנהגים והתרבות של הנאשם ומשפחתו.

עוד הוסיף הסניגור כי בכל עת לא נקטו מרזוק ואחיו באלימות מכל סוג שהוא נגד המתלונן ופירט: "הם לא ירו בו, לא דקרו אותו ולא פגעו בו". כל חפצם של הנאשם והאחים שהמתלונן יתחתן עם אחותם. יתרה מכך, חלקו של מרזוק בביצוע העבירות קטן מחלקם של האחים, ובעניין זה מפנה הסניגור לעדותו של המתלונן בביהמ"ש.

כנסיבות מקלות נוספות ציין עו"ד מורסי כי מרזור הודה בכתב האישום וחסך זמן שיפוטי, עוד הוסיף כי בין המשפחות נערך הסכם סולחה, וכן את העובדה כי עד לביצוע המעשים אשר תוארו, ניהל הנאשם אורח חיים נורמטיבי. לגישתו, מדובר במקרה מיוחד שיש להעדיף בו את שיקומו של הנאשם על פני השיקולים האחרים.

בהזדמנות אשר ניתנה בפניו, לפני הכרעת דינו, ציין מרזוק שהוא רוצה לחיות חיים נורמטיביים ואף הבטיח כי יתרחק מהמתלונן ויסור מדרכו אם יפגוש אותו באקראי.

טענת ה"הגנה התרבותית"

בית המשפט התייחס לטענת הסנגור באשר ל"הגנה תרבותית", לפיה, אם ביצוע העבירה הפלילית, הינו תוצאה של תרבות מסוימת או כפועל יוצא של נוהג מסוים, כי אז על בית המשפט להתחשב בכך לקולא בעת מתן גזר הדין. לדעתו של השופט סעב, גם אם ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם ייתן בית המשפט משקל מסוים לטענת "ההגנה התרבותית", הרי שניתן להניח שאלו יהיו מקרים מיוחדים ביותר, כשהמקרה המדובר "בטח ובטח אינו נמנה עליהם".

הכרעת בית המשפט

על אף שראה בית המשפט בחומרה את מעשי מרזוק, מצא מספר שיקולים להקלה בעונשו. בית המשפט ראה בחיוב את העובדה כי מרזוק עצמו לא נקט בכל אלימות פיזית כלפי המתלונן, במהלך כל האירוע. עובדה זו מראה שאין בפני בית המשפט נאשם אלים ושזו אצלו דרך חיים. עוד ראה בית המשפט בחלקו של מרזוק מינורי ביחס לשאר האחים, שכן מעדות המתלונן עולה שמרזוק לא התלווה אליהם לאחר חזרתם מאצל השיח', כמו כן, בתחילת האירוע, מרזוק לא נשא קרש עץ או גז מדמיע בדומה לאחיו, אלא רק עמד מחוץ לרכב, ופתח את הדלת.

בית המשפט ציין את גילו הצעיר של מרזוק וכן את התרשמותו כי למד את הלקח, בכך שהסיכוי שהוא יחזור על מעשיו בעתיד, קטן ביותר, מה גם שהנסיבות של האירוע, להערכת השופט סעב, מיוחדות והסיכוי שאירוע דומה יחזור על עצמו קלוש ביותר.

השופט ציין את העובדה כי התקיימה פגישת פיוס בין משפחות המתלונן למשפחות הנאשם, כעובדה שהסכסוך הסתיים והשקט חזר על כנו. בית המשפט ציין כביטוי לכך את לחיצת היד שהתקיימה בין אבי מרזוק למתלונן, בבית המשפט. אלו מעידים, לדברי השופט סעב, כי קיימת הסכמה מפורשת או מכללא לפתרון הסכסוך והגעת הצדדים להבנה ולסולחה.

בשולי דבריו, ציין בית המשפט כי אף שאין הוא בא לקבוע מסקנות, הרי שהעובדה כי המתלונן עבר על החוק בקיימו יחסי אישות עם האחות, אשר הייתה קטינה מתחת לגיל 16 בעת המעשה, אף שאין זה בא להפחית מחומרת מעשי האחים או מחומרת עונשם, מצביעה שלכאורה גם הוא לא הקפיד לקיים הוראות הדין ולא נהג כחוק ביחס לאחות.

כאשר בא בית המשפט לשקול את הדברים ולקבוע את עונשו של מרזוק, קבע כי גזר הדין יהיה 20 חודשי מאסר בפועל, שירוצו מיום מעצרו של מרזוק ובנוסף 20 חודשי מאסר על-תנאי.