השקט שנשאר

תיאטרון, אובדן וזיכרון המתים, הם חומרי הגלם שמרכיבים את הצגת היחיד של אסתי זקהיים "כבר לא ילדה של אף אחד", שמוצג בתיאטרון תמונע.

ההצגה, שעובדה על-פי סיפור קצר של ציפי גון גרוס, מתמקדת ברחלי שחוזרת להתמודד עם מות אמה שנפטרה שנתיים קודם לכן. היא מתעמתת עם האובדן דרך כתיבת הצגת-יחיד על הוריה, הצגה שאמורה להתקיים מיד לאחר האזכרה השנתית.

בחזרות להצגה היא מעבדת את חייהם בעיירה שבפולין, הסתתרותם בשואה, המשפחה שהקימו, ימיה האחרונים של האם והפרידה הבלתי אפשרית - פרידה שיש בה חשבון נפש, בדידות, תסכול, החמצה ואהבה. כשחקנית, מנסה רחלי (רוח'לה, בפי אמה הגלותית) לעבד את מה שכתבה לכדי הצגה. החלל של חדר החזרות של רחלי הוא ספרטני ודל, כאילו ממחיש את הדימוי של "החלל הריק" שנותר אחרי המוות, שהוא גם החלל הריק של השחקנית בהצגת היחיד ("יש שני רגעים שבהם אדם הוא לגמרי לבד - רגע לפני שהוא מת, ורגע לפני שהוא עולה לבמה, בהצגת יחיד"). יש כאן רק שולחן, כיסא, פח, ותיק גדול של רחלי, שהולך ומתמלא בזיכרונות מהאם, כמו סוג של רחם סימבולי. הספל של האם, הגמבה האהובה עליה, הארוחה של רחלי (שחוברת לעיסוק האובססיבי באוכל אצל האם ניצולת השואה), ובשיאו, התיק גם הופך לייצוג של הקבר עצמו, שבאים לשפוך בפניו את הלב.

יופייה של ההצגה הוא בטבעיות הכובשת של זקהיים, שממלאת את הבמה בנוכחות ובחיוניות הכמעט-ילדותית שלה. לזקהיים יש פנים כפולות: מצד אחד היא שחקנית בוטחת, חיה מאוד, כריזמטית. מצד שני תמיד מרחפת מעליה אווירה של פגיעות, שבריריות וקושי גדול בחיים.

עוצמת הזיכרון של רחלי השחקנית מתעוררת לחיים, דווקא כשהיא פורטת את הזיכרונות לזוטות הקטנות והזעירות של היום-יום: כל גילוי הלב והנגיעה של האם בחיי הילדה מתרכזים בתוך הספל שאמא שתתה ממנו במשך שנים; נקודת החן שנמצאת במקום זהה אצל שתיהן; המחזור הראשון של רחלי, שהפך להיות גם האכזבה הראשונה מהאם; העברית העילגת עם המבטא הכבד; והרחוב ההוא שבו גרו (רחוב שכולו ניצולי שואה), אפוף סודות, "רחוב ללא מוצא, שבו הסודות נלחשים ביידיש, וכל הילדים קרואים על שם...". דווקא הזיכרונות היומיומיים כל כך של רחלי מצליחים לעורר געגוע מריר לתחושת בית, ולהחיות את האם המתה. השיא מגיע ברגע קטן ושקט, שבו רחלי שרה שיר ערש ביידיש, רגע מצמרר דווקא בפשטות הישירה שלו.

לעומת הרגעים היפים, האמיתיים, שבהם הזיכרון מתפרק לחלקיקים, קיימים רגעים אחרים שלא עובדים טוב בהצגה. הבעיה כאן אינה נובעת מעבודת השחקנית, אלא מחולשה בכתיבה. הרגעים שבהם רחלי עסוקה בלהסביר עד כמה היא בודדה ומתגעגעת, במקום להתגעגע דרך אותן חוויות קטנות ומשותפות, הם רגעים מלודרמטיים ולא כנים, ויותר מכך, הם מיותרים, מובנים מאליהם ונוטים להאכיל את הקהל בכפית. אבל הרגעים האלה מתגמדים לעומת הצבע הכללי של העבודה המרגשת באמת שיוצרת זקהיים.