העליון: "אונס שתחילתו ברצון - דינו כאונס"

בית המשפט:

"כל מעשה חדירה, עלול הוא להקים עבירה של אינוס בפני עצמה"

בית המשפט העליון החמיר את הרשעתו של אדם אשר במהלך אקט מיני עם ידידתו, נתבקש להפסיק אך בהיותו "מגורה", המשיך על אף שהתבקש להפסיק ולהניח לבת זוגו. בית המשפט המיר את סעיף ההרשעה מביצוע מעשים מגונים לסעיף האונס, אך לא החמיר בעונש שהוטל על הנאשם.

השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט היתה האם יש להרשיע באונס בן זוג, כאשר בשלב מסוים תוך כדי קיום יחסי אישות, חוזר בו בן הזוג השני מהסכמתו, ומיידע את בן זוגו על רצונו בהפסקת האקט, ובן הזוג לא חדל והמשיך בקיום היחסים, חרף התנגדות הצד השני.

המדינה ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת אשר זיכה את הנאשם מעבירה של אינוס אך הרשיעו בעבירה של מעשה מגונה וכן בעבירה של שימוש בסם מסוכן. לטענתה, היה על בית המשפט למצוא את הנאשם אשם בעבירת האינוס ולהטיל עליו עונש קשה מכפי שהוטל. מנגד, ערער הנאשם על חומרת עונשו.

בית המשפט המחוזי בנצרת הביע מספר תמיהות באשר להבדלי הגרסאות של המתלוננת ולפיכך הגיע למסקנה כי לא יוכל לאמץ את טענתה לפיה יחסי המין אשר התקיימו בינה לבין הנאשם היו מתחילתם יחסים שלא בהסכמה וחרף רצונה, בוודאי שלא ברמה הנדרשת של אמינות מעל ספק סביר, הנדרשת לשם הרשעת הנאשם באינוס.

בית המשפט המחוזי בחר לקבל את גרסת הנאשם, לפיה עד שלב מסוים לפני סיום האקט המיני הכול נעשה לרצון המתלוננת, מתוך הסכמתה ושיתוף פעולה מצידה. עם זאת, סבר בית המשפט, כי יש להעדיף את גרסת הנאשם כפי שנמסרה במשטרה על-פני עדותו בבית המשפט, אז ניסה לנקות עצמו לחלוטין מכל פסול וטען, כי התנהגותה של המתלוננת הינה טיפוסית גם למפגשים קודמים וכי מעשיו באותה עת, כגון הנחת ידו על פיה, הינם חלק ממעשה האהבה.

בית המשפט ציין במפורש כי בחקירתו במשטרה, לעומת עדותו בפני בית המשפט, אשר נערכה בסמוך לאירוע, נמצאת הודאה מלאה, כי הבין שהמתלוננת מבקשת ממנו להפסיק במהלך המשגל, אך הוא לא מילא את בקשתה והמשיך עד אשר הגיע לכדי סיפוקו. כהסבר לדברי אלו טען כי היות והוא היה מגורה, לא עלה בידו להפסיק, אז הוא המשיך...

הניתוח המשפטי שערך בית המשפט המחוזי נוכח הנסיבות העובדתיות שאותן קבע, הביא אותו למסקנה, כי אין מקום להרשיע את הנאשם באינוס וזאת מאחר שהמתלוננת ביקשה ממנו לחדול ממעשיו רק לאחר החדירה. לפיכך הרשיעו בעבירה של מעשה מגונה בכוח.

בית המשפט העליון קבע כי אין הוא מתכוון להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, שכן אין זו דרכה של ערכאת העירעור. במישור המשפטי, עם זאת, מצא בית המשפט העליון כי גם בנסיבות העובדתיות כפי שקבען בית המשפט המחוזי, יש להרשיע את הנאשם בעבירת האינוס.

בית המשפט פירש את טבעו של המעשה המיני הוא, כי איננו עשוי מחדירה אחת, כי אם מסדרה חוזרת ונשנית. לכן, גם כאשר המתלוננת הביעה חוסר רצון להמשיך באקט המיני לאחר תחילתו, אין בעובדה כי כבר החלו בני הזוג בקיום היחסים, כדי לומר שאין אפשרות להרשיע באינוס. בית המשפט פסק מפורשות כי "כל מעשה חדירה, עלול הוא להקים עבירה של אינוס בפני עצמה".

השופט ג'ובראן פסק כי רואה הוא מקום לקבוע, כי "אונס שתחילתו ברצון דינו כאונס". הגם שהמתלוננת הסכימה לקיום יחסי המין בתחילה, העובדה, כי חזרה בה מהסכמתה וכי והנאשם המשיך בבעילה אף לאחר חזרה זו, מקיימת את היסודות העובדתיים הנדרשים להרשעה בעבירת האינוס.

אף כי החמיר בית המשפט את הרשעתו של הנאשם, לא מצא בית המשפט לנכון להחמיר עם הנאשם. אף כי המחוקק קבע עונש מינימום של 4 שנות מאסר בפועל על הרשעה באונס, למעט חריגים, ראה בית המשפט מקרה זה, בשל נסיבותיו, כחריג. גזר דינו של הנאשם אשר נקבע לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, נותר על כנו.