שלושה "מורעלים" וצה"ל אחד

אם תשאלו את סמיון יעקובוביץ', תומס בוניהרד ובני מאיר מה הם אוהבים יותר מכל, הם ודאי יענו: "את הצבא". למרות פער הגילאים הניכר בין השלושה, מדובר בשלושה בני אדם עם לא מעט קווים מקבילים ביניהם. יש כאלה שיקראו להם פטריוטים, יש כאלה שיקראו להם ציוניים, יש כאלה שיקראו להם אוהבי הארץ ויש כאלה שיקראו להם פראיירים. מה שבטוח הוא שלמרות האהבה העיוורת שלהם לצבא והרצון העז לתרום לו בכל מחיר, הם בעלי סיפורים אנושיים מרתקים. כי בסוף היום, הצבא - כמו כל גוף - הוא הפרטים המכילים אותו. והפרטים המכילים אותו הם בני אדם עם סיפורים מרתקים. Nfc ליקט שלושה סיפורים אנושיים מעניינים. הראשון, סיפורו של סמיון יעקובוביץ', אחד המילואימניקים המבוגרים ביותר שנלחמו במלחמה ולא חש כי חטף התקף לב במהלכה. השני הוא סיפורו של סרן בני מאיר, אשר העדיף חיילים קשי-יום בגבעתי מאשר יחידה מובחרת. השלישי, סיפורו של תומס בוניהרד, חייל בודד אשר עלה מהונגריה לישראל בגיל 28 ולפני מספר ימים סיים מסע כומתה של גולני.

"ד"ר, היד שלי רדומה כבר חמישה ימים"

צילום: סמיון יעקובוביץ'

סמיון יעקובוביץ', בן 56, הוא תושב קריית שמונה. במשך שנים רבות לא הצליח לקבל אישור לעלות מרוסיה לישראל. הוא ישב בביתו ברוסיה, דיבר עם חבריו אשר הצליחו לעלות לישראל וחש תסכול. הם התגייסו לצבא והוא נשאר שם. ברוסיה. כשסוף-סוף הצליח לקבל את האישורים המתאימים, עלה לארץ וידע דבר אחד: למרות הגיל המבוגר, הוא יתגייס לצבא. את הטירונות הוא עבר בגיל 40. "הרגשתי מחויבות בלב שלי למדינה. עד היום אני מרגיש. לכן אני ממשיך לעשות את זה עד היום", הוא מספר ל-Nfc.

בחודש יולי האחרון הוא קיבל קריאה. "מלחמה. תגיע!", אמרו לו. יעקובוביץ' בן ה-56 לא היסס לרגע ועלה צפונה. במלחמה הוא נלחם כמו חבריו הצעירים. "אני לא מרגיש שאני מבוגר כי כל פעם שאני עם החבר'ה הצעירים אני מרגיש שאני חלק מהסביבה שלהם. החבר'ה שלנו גם לא יתנו לי את ההרגשה שאני מבוגר יותר מהם. גם הכושר שלי הוא מצוין, ולא כמו של בן אדם בן 56", הוא מספר.

יעקובוביץ' הוא אדם צנוע. המחויבות שהוא מרגיש למדינה ולצבא הן כה חזקות, שהן מפתיעות, מסתבר, אפילו את חבריו הקרובים. "חלק מחבריי אומרים לי שאני פראייר וחלק אף קוראים לי 'משוגע'. החברים מהיחידה קוראים לי 'רובוט', משום שבמלחמה תפקדתי הרבה שעות ללא שינה. לפעמים 28 שעות רצופות", הוא אומר. "בסך-הכל המשפחה והחברים שלי מחזקים אותי ומבינים אותי".

"בערב היציאה מלבנון, הגיע הרופא. אמרתי לו שהיד שלי נרדמה. הוא שאל אותי כמה זמן כבר היא רדומה. אמרתי לו שכבר ארבעה-חמישה ימים. הוא בדק אותי ואמר לי שאסור לי להמשיך. כעסתי ולא הסכמתי", מספר יעקובוביץ'. "לאחר מכן קראו לי למ"פ, וגם שם בדקו אותי וגם שם לא הסכמתי לחזור. רק כשהמג"ד קרא לי, נאלצתי לקבל את הוראתו וחזרתי לישראל מלבנון". "כשהגעתי לישראל אושפזתי בבית החולים רמב"ם בחיפה. עשו לי בדיקות ואמרו לי ששבוע לפני כן חטפתי התקף לב. לא האמנתי. אמרתי להם שנלחמתי במשך כמה ימים ולא הרגשתי כלום", הוא אומר.

יעקובוביץ' עדיין לא מוותר. למרות שהוא חש עדיין שידו רדומה, בכוונתו להמשיך לשרת במילואים. הוא מודע לכך שיהיה קשה יותר הפעם אבל הוא לא מוכן לוותר. הוא לא הטיפוס שיוותר. "אני אוהב את הארץ", הוא אומר.

"החינוך מתחיל בגדודים"

גם סרן בני מאיר, בן 25, אוהב את הארץ. גם את הצבא הוא אוהב. "מורעל" אמיתי. אחרת איך אפשר לקרוא למי שהתגייס ליחידה 669, אשר נחשבת לאחת היחידות היוקרתיות בצה"ל, והעדיף לעבור לחנך חיילים - חלקם קשי-יום - בגבעתי?

מאיר נולד בשכונה קשה בעכו. כבר בנערותו הוא נדבק בחיידק ההדרכה והחינוך. שבע שנים מנערותו הוא העביר כמדריך של נערים קשי-יום ונערים עם פיגור. לאחר מכן עבר שנת שירות במכינה החילונית על שם יצחק רבין, באורנים. גם שם הוא עבד עם נערים קשי-יום ועם נערים מפגרים.

הגיעה העת להתגייס לצבא ומאיר החליט להתגייס ליחידה 669, שם גם סיים את המסלול בהצטיינות. אלא שמאיר לא הרגיש שהוא שלם עם הבחירה שלו. "רציתי לעבור לגבעתי, כי החינוך מתחיל בחטיבות החי"ר, בגדודים, בפלוגות", הוא מספר. היום הוא מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד שקד. "התהילה של היחידה המובחרת לא משכה אותי. חשבתי שאני, עם האיכויות שלי, יכול להשפיע הרבה יותר בחטיבות החי"ר ולהשפיע גם בהיבט החינוכי. הדבר החשוב הוא כשאני מדבר עם חייל בגובה העיניים על אהבת הארץ ונאמנות למדינה ודוחף אותו לעשות משהו למען הקהילה", הוא אומר.

אחד הדברים לסרן מאיר הוא הכוונת החיילים שלו בהמשך הדרך, אחרי שחרורם מהצבא. "חלק מהחיילים מגיע ממצב סוציו-אקונומי קשה ולא יודעים לאן לפנות לאחר השחרור". הוא מספר על חייל שנבעט מכל מקום וננטש על-ידי כולם, כולל על-ידי משפחתו, והגיע כחייל בודד לצבא. "הכנתי אותו לאזרחות, מצאתי לו מקום עבודה וקרבתי אותו לגורמים משפיעים בחברה". "במדינה שבה הרוב המוחץ מקרב הנוער עובר דרך צבא, ההשפעה שלי היא עצומה".

סרן מאיר רואה את עתידו בצבא. אין לו ספק בכך. ואם לא בצבא? אני מקשה עליו. "אם לא להישאר בצבא אז להיות מורה", הוא אומר. למרות השכר הנמוך? אני שואל. "למרות השכר הנמוך; לא אכפת לי הכסף", הוא אומר.

"רציתי כומתה חומה וקיבלתי אותה"

צילום: תומאס בוניהרד

בבניין קטן של הסוכנות היהודית באשקלון מתגורר תומאס בוניהרד. הניחוח הזר של השם מעיד על בעליו. תומאס נולד בהונגריה וחי שם כל חייו. במרס 2005, כשהוא בן 28, החליט לעלות לישראל. משפחתו נשארה שם. כשעלה לארץ הוא הגיע למרכז קליטה כלנית. יותר מכל הוא רצה להתגייס לצבא. חלומו התגשם בחודש מאי 2006. בתחילה, עבר קורסים בציונות ובעברית, אלא שבער בו הרצון להתגייס ליחידה קרבית. רצה גולני.

בוניהרד מספר ל-Nfc שלא קל להיות יהודי בהונגריה. לדבריו, יש שם אנטישמיות רבה. "רציתי כבר להגיע לארץ ולהיות יהודי מבלי לחשוש. רציתי ללכת עם כיפה על הראש בלי לחשוש", הוא אומר. הוא מאוד מתגעגע להורים שלו. קשה לו המרחק. קשה לו גם להיות חייל בודד בארץ. "קשה לי לראות את כל המשפחות באות לבקר את הבנים שלהם בשבתות".

שלשום, חודשיים לפני יום הולדתו ה-30, הוא עבר מסע כומתה מתיש. "היה כיף מאד. היה ארוך, יש לי שפשפת, אבל לא אכפת לי. רציתי כומתה חומה וקיבלתי אותה". ומה אחרי הצבא? בוניהרד שמח בישראל. אוהב את המדינה. רואה את העתיד שלו כאן. "אני רוצה לעבוד ולהקים משפחה".

לפעמים, כשאומרים 'צה"ל' עולה לראש תמונה של הרמטכ"ל. לפעמים של אלופי המטכ"ל. יותר מהכל, הצבא הישראלי הוא המילואימניק בן ה-56, מפקד הפלוגה בן ה-25 והחייל בן ה-30 אשר סיים זה עתה את מסע הכומתה. בתוך ים המלל על חלוץ הפורש, קפלינסקי מסיר-המועמדות ואשכנזי הנכנס, אנחנו נשארים בסופו של דבר עם הסיפורים הקטנים של האנשים המרכיבים את הסיפור הגדול. אחרי הכול, בלי תומאס, סמיון ובני אין חלוץ, אין קפלינסקי ואין אשכנזי.